"חוק הנכבה" – על מגוון איסוריו הרעים – עבר, אבל המאבק לא נגמר: השבוע הוגשה עתירה לבג"צ בדרישה לבטל את החוק האנטי-דמוקרטי הזה. אז מה כל-כך גרוע בזה שאסור לדבר על הנכבה, ואיך זה קשור לתופעות של הצטננות?
אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה, על העתירה שהוגשה אתמול (ד') נגד "חוק הנכבה", ועוברת בי מחשבה על – לחשוש מלפרסם דברים מסוימים.
אני תוהה ביני לבין עצמי: עד כמה אנחנו באמת רחוקים מהיום שבו אנשים יפחדו מלעסוק בנושאים מסוימים, מלבקר את השלטון? ובעצם, האין האווירה האלימה, הגזענית, המשתיקה – בכנסת וברחוב – לא יוצרת כבר עכשיו פחד כזה?
אני נזכר בסיפורים מהילדות על הגוש הסובייטי, על ארגנטינה שממנה הגיעו הורי, על העברת מסרים מקודדים, על צנזורה מטעם המדינה.
אני מגזים? תיכף נראה…
לא ניכנס כאן לכל הפרטים, אפשר למצוא את כולם בפוסט הזה. רק נזכיר כי בחוק, שקיבל את הכינוי "חוק הנכבה", יש הרבה יותר מנכבה בלבד. החוק הזה מסמיך את שר האוצר לקנוס גופים שמקבלים מימון ציבורי – כמו בתי ספר, אוניברסיטאות או רשויות מקומיות – ואשר יקיימו אירועים שבהם יצוין "יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל", או שיישלל "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". קיצוצי תקציב נוספים מרחפים מעל מי שייפגע בכבוד הדגל או סמל המדינה. (לנוסח החוק ב-PDF)
סוג של הרתעה (צילום: cc-by-mcfarlandmo)
אולם למרות הבעיות, ולמרות הניסיון העיקש – שלנו, ושל רבות ורבים אחרים – למנוע את אישורו, החוק עבר. עבר, אבל המאבק לא נגמר. אתמול, כאמור, הגישו "האגודה לזכויות האזרח", "עדאלה" וארגונים ואנשים נוספים עתירה לבג"צ בדרישה לבטל את החוק הזה, שפוגע בזכויות פרט מהותיות – בחופש הביטוי ובזכות לשוויון. (לעתירה המלאה – ב-PDF).
אמרתי קודם שיהיה מי שיגיד שאני מגזים. "אנחנו לא שם," הוא יאמר. "הנה, אתה כותב בחופשיות, ולמעט אולי איזה טוקבק זועם, לא יקרה כלום." לכאורה מי שיגיד את זה צודק – החוק לא אוסר את העיסוק בנכבה כשלעצמו, או את הדיון על אופייה של המדינה, הוא "רק" מאיים בסנקציה כלכלית על גופים ציבוריים שיעשו זאת.
על כך נגיד שני דברים: אל"ף, שההתדרדרות במדרון היא תמיד הדרגתית, זה טבעו של מדרון. פגיעה בזכויות פרט אף פעם לא מתחילה באופן גורף. זה מתחיל באיזה קנס, קצת דה-לגיטימציה ("הם חותרים תחת המדינה"), איזה איום מרומז. בדרך-כלל הדברים האלה כבר עושים את העבודה. איך?
חוק כזה יוצר משהו שהוא הרבה מעבר לסנקציה הכלכלית הקונקרטית. הוא יוצר סוג של הרתעה, משהו שמשפטנים אוהבים לקרוא לו "אפקט מצנן" (chilling effect). במצב כזה, לא צריך קומיסרי תרבות שיסתובבו בין ארגונים ויאיימו על אנשים. זה כבר לגמרי סבנטיז. מספיק שמנהל/ת של איזה מתנ"ס, שעמדו לקיים בו, נאמר, ערב עיון היסטורי על קום המדינה, יחשוב לעצמו: "למה לי להסתבך? ממילא התקציב שלי קטן. אולי אנשי השר יחשבו שהנושא הזה בעייתי. במקום זה אני אקרין סרט נחמד (ולא את "חירבת חזעה") וכולם יהיו מבסוטים."
הנה לכם, המטרה הושגה – קוראים לה השתקה.
חושבים שזה מופרך? בבקשה: דוגמא למצב כזה קיבלנו רק השבוע, כשביקור מתוכנן של השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה בוטל, בגלל לחצים ואיומים פוליטיים בסנקציות כלכליות. עכשיו, ברור שהשייח סלאח הוא המקרה הכי קל. רוב הישראליים "לא אוהבים" אותו, מעטים ימהרו להגן על חופש הביטוי שלו. לתקוף אותו ולאיים על האוניברסיטה זה פופוליזם זול, חוכמה קטנה מאוד.
האמת, גם אותי השייח סלאח לא מעניין כשלעצמו. אני לא שותף לדעות שלו ולמה שהוא מייצג. אני חושב כמובן שחופש הביטוי שייך לו, לא פחות מלכל אזרח אחר, ושאם הוא מבצע עבירה, אז לחוק הפלילי יש מספיק כלים כדי לטפל בו מבלי לסתום לו את הפה, אבל לא זו הנקודה. כי מה שמדאיג כאן באמת הוא לא השייח סלאח אלא האוניברסיטה. מוסד אקדמי – שכל מהותו היא פתיחות מחשבתית, ריבוי דעות ותרבות ויכוח – נבהל מלהזמין בנאדם, חושש מלקיים דיון. מצב כזה צריך להדאיג את כולנו – לא בגלל ראאד סלאח, אלא בגלל החברה, האקדמיה והדמוקרטיה שלנו. אגב, זו לא הפעם הראשונה. גם לא האחרונה.
קופצים אנשים ואומרים: "המדינה לא חייבת לממן אף אחד, בטח לא את מי שחותר תחת קיומה."
"הנערה מהקרמלין". סרט נחמד (צילום: cc-by-didbygraham)
אז אל"ף, היא כן חייבת לממן הרבה גופים, ולא סתם גופים אלא מגוון של גופים, ודעות ופעילויות, שכולם יחד מניעים את הדמוקרטיה שלנו. בשביל זה היא קיימת, בשבילנו, בשביל זה אנחנו משלמים מיסים.
בי"ת, אפשר להתווכח פוליטית על משמעות הנכבה, על היקפה, על הסיבות למלחמה. אי-אפשר להתווכח עם העובדה שעבור העם הפלסטיני – ש-20% מאזרחי המדינה משתייכים אליו – עצמאותה של ישראל כרוכה גם באסונו. זה לא איום על המדינה, זו עובדה. אמרתי 20%? זו הייתה טעות כמובן. כי הסיפור הזה, גם של עצמאות ישראל וגם של הנכבה, הוא הסיפור של כולנו – יהודים וערבים – זה סיפורה של המדינה הזו.
אריק קירשנבאום, אב לילדה מבית הספר היהודי-ערבי "גליל" ואחד ממגישי העתירה, הסביר את זה יפה: "הבת שלנו לומדת בבית הספר המיוחד הזה דווקא כדי שלא תגדל באווירה של 'אנחנו צודקים – אתם טועים' שכל כך נפוצה בארץ, גם בקרב היהודים וגם גם בקרב הערבים. כל מה שאנחנו מבקשים זה לאפשר לה ולחברים שלה בביה"ס לשמוע את הסיפור של שני הצדדים – זה לא עניין של פוליטיקה, רק ללמוד בלי צנזורה."
לבסוף, את הכסף (שלנו) שהמדינה מחלקת, היא צריכה לתת על-פי מגוון רחב של קריטריונים מקצועיים. השתקה של חופש הביטוי במטרה להשליט את עמדת הרוב הפוליטי הנוכחי הוא לא קריטריון שכזה.
"חוק שמבקש להגביל את הדיון הציבורי לגבי שאלות עקרוניות הנוגעות לאופי המדינה, אינו פוגע רק בחופש הביטוי של כל אזרחי המדינה, אלא גם באינטרס הציבורי של החברה בכללותה," אומר עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח. "דיונים חופשיים ונוקבים, גם בסוגיות פוליטיות כאובות, הם הכרחיים לקיומה של חברה דמוקרטית ופתוחה. השתקת המיעוט על-ידי הרוב סותרת עקרונות יסוד דמוקרטיים".
רונן וודלינגר
2 תגובות לפוסט “כשהדמוקרטיה חוטפת צינון”
טראקבקים/פינגבקים
- לתפארת מדינת ישראל | העוקץ - [...] במסגרת שיתוף הפעולה בין העוקץ לפרויקט דמוקרטיה ...
שליחת תגובה
הטיעונים של הכותב נכונים, יפים וצודקים, אך אינם חפים מבעייתיות.
האם לדוגמא היה הכותב מגן על זכותם הדמוקרטית של אנשי כהנא חי לצעוד ביפו עם דגלי ישראל? האם הכותב היה מפרסם פסט המגן בחירוף נפש על זכותם של אנשי ברוך מרזל לצעוד באום-אל-פאחם? האם במסגרת חופש הביטוי, מותר לקיים הפגנה לא אלימה של ניאו-נאצים? היכן עובר הגבול?
כלומר, חופש הביטוי הוא אכן נחלת הכלל – גם של גופי הימין.
חופש הביטוי בישראל הוא מהמתקדמים במדינות המערב – בטח ובטח לעומת ארה"ב וארגנטינה. אם חנה מרון היתה עולה על במה בשדרות הראשיות בארגנטינה, עם חולצה של פלה, ונואמת בגנות ארגנטינה, היא היתה מוצאת את עצמה חיש-קל על אחד ממתקני האסאדו הקרובים.
אי אפשר לחיות באוטופיה – אבל אני מסכים עם הכותב שצריך לשאוף אליה.
שלום לאזרח ק.
קושיות קשות הקשית. אני אנסה לענות.
אל"ף, כן, אני אגן (לא מבטיח שעם הרבה חשק, אבל בכל זאת) על זכותם של החבר'ה שציינת לצעוד, כלומר לממש את חופש הביטוי שלהם, בהחלט.
עניין אחר כאן הוא הפרובוקציה (והרי מטרת אקטים מהסוג שציינת היא פרובוקציה). באופן כללי, הייתי מעדיף לחיות בחברה שבה אנשים מכבדים את הרגישויות אלה של אלה. למשל, אין לי בעיה עם זה שאנשים בוחרים שלא לעמוד בצפירה, אבל אני מעדיף שלא ישמיעו באותו זמן מוזיקה בפול ווליום וירקדו לי מול הפנים. באותה מידה, אני לא צם ביום כיפור, אבל אני לא אסתובב עם סיגריה ברחוב. הנקודה ברורה, אבל כמובן שזה לא תמיד המצב והפרובוקציות קיימות מכל מיני כיוונים, ואגב, דמוקרטיה צריכה להיות מסוגלת להכיל גם פרובוקציות.
שאלת איפה עובר הגבול – וזו כמובן שאלת מיליון הדולר.
בתור התחלה, בדמוקרטיה יש הבדל בין ביטוי – על סוגיו השונים – לבין מימוש של הביטויים האלה. אנחנו אמורים להגן כמעט על כל ביטוי, לרבות ביטוי קיצוני (למעט סייגים מעטים כמו: הסתה, שהיא קריאה לפעולה אסורה, או הוצאת דיבה), אבל לא נגן על פעולות קיצוניות ואלימות.
אבל כן, זו ה-שאלה ולא תמיד יש תשובות ברורות וחותכות. כיוון שאת חוקי המדינה – להבדיל מחוקי הדת – לא קיבלנו "מלמעלה", הרי שהם תמיד פונקציה של מאבק בין בני אדם, בני אדם עם דיעות (שונות), אינטרסים, רגשות וכו', ובימים אלה מתחולל להבנתי מאבק בארץ על גבולות הדמוקרטיה – מה נכנס ומה יוצא, מה מותר ומה אסור. לדעתי, כל זמן שהדיון הזה מתקיים בתוך חוקי משחק סבירים, אז טוב מאוד שהוא (כלומר המאבק) מתרחש. זה בריא. כאן נשאלת כמובן השאלה – מה הם כללי המשחק ומי קובע אותם? אני מאמין שיש סוג של ביטויים או פעולות או חוקי משחק, שסותרים את עצם קיומה של הדמוקרטיה. גזענות למשל, השתקה למשל. אבל אז יבואו ויגידו לי שיש פה סתירה – אני נגד ביטוי גזעני, אבל נגד השתקה של ביטוי. מבלבל, בלי ספק. בגלל זה המאבק על חוקי המשחק הדמוקרטיים כל כך מסובך, בעיקר בימינו (נאמר, הפוסט מודרניים) ובארצנו הקטנטונת, על כל הקונפליקטים שממלאים אותה.
מילה על הפוסט מודרניות (או איך שלא נקרא לעידן שלנו): בתוך הרלטיביזם שמאפיין את התקופה שלנו, איבדנו כביכול את הסטים הברורים של הערכים וההיררכיות שהיו פעם (למעט הדתיים כמובן). במצב כזה – כל צד יכול לטעון "מי אמר", ו"מי קבע" והכל כאילו פתוח למשא ומתן. לדעתי, בהקשר של גבולות הדמוקרטיה, זו פשוט טעות. הרעיון הדמוקרטי הוא רעיון מסויים ולרעיון הזה יש גבולות. לפעמים הם עמומים, בהגדרה הם רחבים, אבל הם קיימים. ההיגיון והניסיון ההיסטורי מוכיחים אותם. וחלק מהדברים שאנחנו רואים בשנתיים האחרונות – פגיעה בזכויות המיעוט, דה-לגיטמציה של (ארגוני) זכויות אדם, פגיעה בשוויון ובחופש הביטוי – הם פגיעה ברעיון הדמוקרטי. נקודה. אגב, אני ממש לא חושב שמדובר באוטופיה. אם דמוקרטיה היא אוטופיה (במובן שהיא לא ברת מימוש) אז אכלנו אותה.
מילה על הנכבה, כי בכל זאת, בשביל זה התכנסנו כאן – ברור לי שהעובדה שהקמת המדינה קשורה, עבור חלק לא מבוטל מהאזרחים, לארוע טרגי, היא אתגר מאוד מאוד קשה עבור החברה שלנו. גם אני גדלתי על סיפורי הגבורה והתקומה וגם אני מתרגש כשנבחרת ישראל משחקת (טוב, לפחות עד שהיא מתחילה לשחק) ולא קל לחשוב שעבור אזרח אחר, הקמת המדינה היא סוג של טראומה, אבל אין ברירה. באיזשהו מקום, אני חושב שכאן לא מדובר על דמוקרטיה, אלא על שכל ישר. חיים כאן בני אדם, הרבה בני אדם, שעבורם זה המצב. זו עובדה. אנחנו, כחברה, יכולים להתמודד עם זה, לפתוח את זה, להכיר בזה, ואנחנו יכולים לנסות ולהשתיק את זה, להוציא את זה מספרי הלימוד כאילו זה לא התקיים. בעיני, בלי מילים גדולות כמו "חופש ביטוי", האופציה השנייה היא פשוט טפשות. זה הכל. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה.
לגבי חנה מירון והאסאדו – כנראה שאתה צודק… ודש לגרגור סמסא