הכנסת רק חזרה לפעילות וכבר הספיקה לקדם השבוע שני חוקים מסוכנים: חוק המאגר הביומטרי ו"חוק הכבילה" (AKA "חוק העבדות המודרנית"). האירועים הדרמטיים סביב יום הנכבה רק סייעו להחלטות האלה לעבור כמעט בלי שהציבור ירגיש. נו, אז מי אמר שהח"כים שלנו לא עובדים?
מה שיפה באירועים קשים, זה שהם מאפשרים להסתיר, תחת העשן שהם מייצרים, דברים רעים אחרים.
הנה רק השבוע: בזמן שכולנו היינו עסוקים, בצדק כמובן, באירועי יום הנכבה, בפריצת גדר הגבול ובפרידה של בר וליאו – הח"כים שלנו, שבקושי חזרו לעבוד, ניצלו את ההמולה כדי להעביר, כמעט מבלי שנרגיש, כמה החלטות רעות במיוחד.
החלטה ראשונה: ביום שני, עם החזרה מהפגרה, אישרה ועדת השרים את תקנות החוק הביומטרי והעבירה אותן לאישור ועדת הכנסת. במסגרת ההחלטה, נדחתה הצעה להצפנת מידע, שנועדה לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות של האזרחים (ידועה כ"הצעת שמיר").
כדי להוסיף קצת פלפל לסיפור, הגיע למחרת, כלומר אתמול, דו"ח המבקר, שמתח ביקורת על התנהלות משרד הפנים וציין כי הזיקה שהמשרד התעקש ליצור בין תעודות הזהות והדרכונים ה"חכמים" לבין הקמת המאגר הביומטרי, גרמה לעיכוב הפרויקט כולו. במילים אחרות, משרד הפנים מנע מאיתנו, האזרחים, תעודות זהות חדשות ומתקדמות (שמבחינה טכנית, כבר אפשר להנפיק מזה כשנה) רק כדי "לשווק" את המאגר הביומטרי, כשכל הזמן הזה, פועלים תומכי המאגר, לרבות אנשי המשרד – הרחק מעין הציבור – כדי לקדם את הקמת המאגר ולעקוף את ההגבלות שנקבעו בנושא.
כמו בימי הביניים (צילום: cc-by-stevendepolo)
החלטה שנייה: כדי לחגוג את פתיחת מושב הקיץ, אישרה ביום שני הכנסת גם את התיקונים לחוק הכניסה לישראל, תיקונים שמוכרים יותר בשם "חוק הכבילה" (זהירות – וורד). פניות של משפטנים/ות ושופטים/ות נגד החוק (PDF) לא הועילו, והכנסת אישרה את החרפה ברוב גדול. (רשימת התומכים והמתנגדים)
מה שיפה בחוק הכבילה זה שהוא מרכז בתוכו את כל מה שרע ולא-דמוקרטי בכנסת הנוכחית. הוא גם מבטא זלזול בזכויות אדם בכלל; גם פוגע באופן ספציפי בחלשים מכולם – במקרה זה מהגרי ומהגרות העבודה; וגם עומד בסתירה, או נותן סטירה, להחלטה מפורשת של בית המשפט העליון. ישראלי שלא היה בארץ בשנים האחרונות – תנו לו לקרוא את החוק הזה והוא כבר יבין איפה הדמוקרטיה שלנו נמצאת.
על פי החוק, שר הפנים יהיה רשאי לקבוע למהגרי עבודה בתחום הסיעוד את מספר המעסיקים שיהיו להם, את האזור בארץ שבו יותר להם לעבוד, וגם את תחום העיסוק הספציפי שבו יעבדו. במילים פשוטות, לשר תהיה סמכות, שהייתה אולי לאדונים פיאודליים בימי-הביניים: לכבול עובדים (בעיקר עובדות) – למעסיק, למקום ולעיסוק. קשה להאמין, אבל זה נכון.
ביטא את זה, כדרכו, טוב מכולם, השופט לשעבר מישאל חשין, בפסק-דין שבו פסל בית-המשפט העליון ב-2006, הסדר כבילה שהיה זהה במהותו לחוק הנוכחי:
"כיצד זה שבעלי-סמכות בארצנו כך רואים לנהוג בנשים ובגברים שכל רצונם אינו אלא להביא פת-לחם למשפחתם," כתב חשין, "כיצד זה שנעלם מעיניהם כי בהסדר שהם קובעים, חורצים הם עמוקות בכבודם של העובדים הזרים כבני-אנוש? והרי כל אדם – גם אם זר הוא בקהלנו – זכאי לכבודו כאדם." ועוד הוסיף השופט כי: "אין להימנע מהמסקנה, מסקנה כואבת ומבישה – כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו; כי הסדר הכבילה על שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב; כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסא מודרנית".
עבדות מודרנית? החלטה של בית-המשפט? את חברי-הכנסת זה פחות עניין. חמש שנים עברו מאז פסק-הדין ההוא, והנה ההסדר הכבילה שב ומאושר על-ידי הכנסת.
ונסיים בשאלות החדות של חשין, שהפכו רלבנטיות מתמיד: "מה היה לנו שכך נוהגים אנו בעובדים זרים, באותם בני-אנוש המרחיקים מביתם ונפרדים מיקיריהם כדי לחיות את נפשותיהם ואת נפשות משפחותיהם. כלימה תכסה את פנינו בראותנו כל אלה, וכיצד נחריש".
רונן וודלינגר
3 תגובות לפוסט “מה שיפה כאן זה…”
טראקבקים/פינגבקים
- מה שיפה כאן / רונן וודלינגר | דבר המערכת - [...] עלה הבוקר בבלוג המומלץ "פרוייקט דמוקרטיה". בשל חשיבות הנושא [...]
שליחת תגובה
בשל החשיבות הגדולה של הפוסט הזה (כמו שאר הפוסטים בבלוג המצויין שלכם), העתקנו אותו ככתבו וכלשונו הועלינו אצלנו במחשבה שנייה:
http://2nd-ops.com/editors/?p=5901
תודה רבה.
לא כלכך הבנתי למה אסור לכנסת לחוקק חוקים שסותרים דברים שאמר בית המשפט.
להבנתי אסור שזה יהיה הפוך – במדינה דמוקרטית בית המחוקקים אומר ובית המשפט מבצע . ואילו כאן יש יחס לבית המשפט כמו מן סמכות עליונה סטייל חמינאי באירן.
בית משפט בא לפרש חוקים ולא לחוקק אותם.
אני מניח שהאמירה הזאת קשורה לעוצמה שיש לדעותיך בבית המחוקקים לעומת העוצמה בבית המשפט הלא ייצוגי שלנו.
יש שני סוגי משטרים בעולם שבהם גוף חיצוני שאומר משהו שהפרלמנט חייב לציית לה: דיקטטורות נוראיות שנשמעות לדיקטטור וחברות מערביות שלוקחות בחשבון את אמירתו של בית המשפט. העניין הוא שבכל המקרים שבהם אלו חברות דמוקרטיות – בתי המשפט הם נבחרים על ידי הפרלמנט או המנהיג שנבחר ברוב דמוקרטי ולא ע"י השופטים. קוראים לזה איזונים ובלמים.
בישראל כמובן אין שום איזונים ובלמים. הכנסת מחליטה להקים בית סוהר פרטי שכמותו יש כמעט בכל מדינה מערבית – בא בית המשפט וקובע שזו החלטה לא סבירה בגלל אג'נדה של השופטים. כלומר כל המשטרים המערביים בעולם אינם סבירים.
אני לא בא לטעון האם יש להקים בתי כלא פרטיים או לא – אני בא רק להצביע על האבסורד לגבי האופן בו בית המשפט העליון משתמש בזכותו להכריז על מעשים מנהליים כלא סבירים .
היי רוברט,
האמירה שלך לגביי הדיקטטורות וכו' לא מדוייקת. בכל הדמוקרטיות (או לפחות ברובן) יש הגבלה על כוחו של הפרלמנט. זה חלק מהלקח ההיסטורי על זה שצריך להגביל את שלטון הרוב (עליית הנאצים לשלטון וכו').
בדרך כלל – כמו בארצות הברית – קיים מעין חוק עליון, הלוא הוא החוקה, ובית המשפט העליון (ובמקרים מסויימים, למשל בגרמניה, בית המשפט לענייני חוקה), הוא בעל הסמכות לפרש את החלטות הפרלמנט ביחס אליה ולקבוע אם החוקים חוקתיים או לא.
אצלנו, בהיעדר חוקה, משמשים חוקי היסוד בתפקיד דומה ובית המשפט העליון – כחלק מהפרדת הרשויות והאיזון ביניהן – רשאי לפרש את חוקי הכנסת למול חוקי היסוד ואף (וזה קרה פעמים ספורות) להורות על ביטולם.
זו אולי נתפסת כסמכות דרמטית, והיא אכן כזו, אבל אחרת – מי יגביל את הכנסת/הממשלה מלחוקק או להוציא לפועל חוקים/מדיניות אנטי דמוקרטיים?
במובן זה, חקיקה של הכנסת שסותרת במודע קביעות של בית המשפט היא סוג של יריקה בפרצוף הרשות השופטת ושבירת האיזון בין הרשויות.
זה כמובן ממש בקליפת אגוז, כי זו סוגיה מורכבת לאללה שרק מתהווה אצלנו בשנים האחרונות