הרשויות המקומיות מנצלות את הימים האחרונים כדי לפרק ולהרוס מאהלי מחאה, למרות התנגדות המוחים. כנראה שחלקן שכחו שזכות המחאה של הציבור חשובה לא פחות מערוגות הפרחים של העירייה
"וירא כל ישראל, כי לא שמע המלך אֲלֵהֶם, וישִׁבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי לאהליך ישראל, עתה ראה ביתך דוד; וילך ישראל לאהליו." (מלכים א, יב, טז)
הליכה התרסתית לאוהלים במחאה על התנהלות השלטון היא כנראה בעלת מסורת ארוכה במקומותינו, כפי שמעיד הציטוט. אלא שבימים האחרונים – מאז עצרות הענק במוצ"ש ופירוק חלק מהמאהלים – מתנכלות כמה רשויות ליושבי האוהלים שבשטחיהן, כאילו שבלי המאהל ברוטשילד (שגם בו, אגב, לא כולם מתכוונים להתפנות) עברה מן הארץ זכות המחאה, או לפחות בצורתה הנוכחית.
וכך, קיבלו יושבי המאהל בבת-ים צווים המורים להם להתפנות; המאהל בקרית-מוצקין פורק בכוח; הלילה פשטו פקחי העירייה ושוטרים על המאהל ברוטשילד, יקיר המאבק, וגם בנורדאו ובבן-גוריון, ופינתה את האוהלים; במאהל ג'סי כהן בחולון פירקה העירייה את הצריפים שהקימו אנשי המחאה, רובם מחוסרי דיור. גם בירושלים ובמקומות נוספים קיבלו המוחים/ות מהרשויות רמזים עדינים לכך שזמנם במאהלים עומד להסתיים.
פינוי אוהלים בשדרות רוטשילד, הבוקר (רביעי) (צילום: cc-by-activestills)
את הגישה הזו של הרשויות יכולנו לראות כבר מהשלבים הראשונים של המחאה. בעוד המאהל ברוטשילד התגבש במהירות לכדי תופעה תרבותית, אטרקציה תיירותית שנכון להיראות בה ואשר זוכה לאהדה נלהבת (או מקסימום לעקיצות מטופשות בדבר סושי ונרגילות); מאהלים אחרים, כמו זה שבגינת לוינסקי בדרום תל-אביב או זה שבבית-שאן סבלו מיחס אחר לגמרי.
האם נוח יותר לרשויות לפנות מאהל שנמצא הרחק מאור הזרקורים? האם מחאה ואוהלים זה נחמד כל עוד שוכנים בו צעירות וצעירים ישראלים-יהודים, אבל הוא נעשה מאיים ומסוכן כשיש בו מובטלים, ערבים ואפילו, לא עלינו, עובדים זרים?
מקובל להגיד – ובצדק – שחופש הביטוי נבחן, לא ביחס לאמירות טריוויאליות שלא מקוממות אף אחד, אלא דווקא ביחס לביטויים מרגיזים, רדיקליים, קיצוניים. דווקא אז החירות הזו דרושה באמת. כך גם זכות המחאה: קל לרשויות להגן עליה, או להימנע מפגיעה בה, כשהיא פופולארית, המונית, "סקסית" בלשון התקשורת. קל הרבה פחות (אבל לא פחות חשוב) להגן על הזכות להפגין ולמחות כשזה קצת פחות זוהר.
מילה על איזונים: כמו כל זכות אחרת, גם החופש להפגין ולמחות עומד ביחס לזכויות ועקרונות אחרים, סדר ציבורי למשל. אפשר להבין תושבים החיים בשכנות למאהלים ומתלוננים בשבועות האחרונים על הפגיעה באיכות החיים שלהם – על הרעש, הלכלוך וההמולה. הרשויות מחויבות כמובן לדאוג גם להם ועליהן לפעול כך שהפגיעה בזכויות שלהם תצומצם ככל האפשר.
עם זאת, ולמרות הצורך באיזון, על הרשויות לעשות את המקסימום כדי לאפשר את זכותם של שוכני האוהלים לבטא את מחאתם. במידה ויש התנגשות, אפשר להגיע עם יושבי האוהלים – תוך הידברות – להסדרים שיספקו את כל הצדדים. חלק מהמאהלים בכלל לא שוכנים בסמוך לבתי מגורים, אלא על גינות ציבוריות מרוחקות יותר. במקרים כאלה, הטענות של הרשויות מסתכמות בפגיעה בחזות העיר או משהו כזה, ובאיזון בין זכותן של ערוגות ביגוניה לפרוח לבין חופש המחאה – אתם בטח יודעים באיזה צד אנחנו נמצאים.
תמיד אפשר למצוא את הסעיף המתאים בחוק המקרקעין (נגיד סעיף 18) שיאפשר לפנות מאהלים. קשה הרבה יותר למצוא את אורך הרוח ואת השכל הישר כדי לאפשר לאזרחים למחות. זה לא תמיד פשוט. לפעמים זה מלוכלך או רועש או מרגיז. אבל לדמוקרטיה שלנו זה יעשה רק טוב.
רונן וודלינגר
צילום: Oren Ziv/Activestills.org
