של מי הגן הלאומי? על הקשר בין הפרטה לדמוקרטיה

הכנסת אישרה לאחרונה בקריאת טרומית את העברת הטיפול בגנים הלאומיים לידי גופים פרטיים. מלבד הבעיות הפוליטיות שההחלטה הזו מעלה, ישנו דבר נוסף: כשהמדינה מפריטה משאבים ששייכים לכולנו, היא מתנערת למעשה מתפקידה

האגם בחורשת טל, חולות קיסריה, העתיקות בבית-שערים. נופים, אתרי היסטוריה ומורשת, שמורות טבע. למי כל אלה שייכים? לכולנו כמובן. אז זהו שלא בטוח, לא אם שואלים את חברי הכנסת שיזמו את התיקון לחוק הגנים הלאומיים, שאושר לאחרונה בקריאה טרומית (PDF).

כשברקע המחאה החברתית והדרישה לחלוקה צודקת של משאבי המדינה, אישרו חברי הכנסת את התיקון, שנועד להסמיך את השר להגנת הסביבה להעביר את ניהולם של האתרים הלאומיים בישראל לידי תאגידים פרטיים, כל זמן שהאחרונים אינם פועלים למטרות רווח.

יוזמי החוק מתהדרים בכך שהוא בא למנוע כביכול את השתלטותם של חברות פרטיות על אתרים לאומיים – בנוסח, נאמר, פארק "סלקום" עין-גדי; אולם המתנגדים לחקיקה מצביעים על-כך שהיא נתפרה למעשה לפי מידותיה של עמותת אלע"ד – ארגון שפועל לייהודה של ירושלים המזרחית ומפעיל בשנים האחרונות את הגן הלאומי "עיר דוד". כעת, טוענים המתנגדים, מבקש החוק להרחיב את התקדים של עיר דוד לאתרים נוספים ברחבי הארץ, כך שארגונים הקרובים מבחינה אידיאולוגית לליבו של השר ומפלגתו, יזכו לנהל את האתרים ולעצב אותם לפי המסרים הפוליטיים שלהם.

כל זה חשוב וראוי לביקורת, אבל לא נדבר כאן על הבעייתיות שבהפיכת הגנים הלאומיים לשדה משחק פוליטי (על כך ועל הקמפיינים נגד החוק אפשר לקרוא בפוסט "לאומיים או לאומניים"). במקום זה, נדבר על הפרטה.

הפגנה נגד הפרטת שירותי מים בפיליפינים. המדינה מתנערת מאחריותה (cc-by-Keith Bacongco)

הפרטה היא לא רק שאלה של מדיניות כלכלית – שוק חופשי או שוק ריכוזי. הפרטה היא גם סוגיה של דמוקרטיה. אנחנו בוחרים את הנציגים שלנו – שליחי הציבור – כדי שינהלו עבורנו את מוסדות המדינה. כשהם מעבירים את האחריות על המוסדות האלה לגופים פרטיים – מונעי רווח או אינטרסים אחרים – הם נפטרים למעשה מהאחריות שהפקדנו בידיהם, מתנערים מתפקידם.

נכון, אפשר לומר שלא כל ההפרטות הן אותו הדבר. יש הפרטות ויש הפרטות. העברת הבעלות בחברות מסוימות עשויה להיות נכונה מבחינה כלכלית (סוציאליסטיים מובהקים יחלקו על כך כמובן, אבל זה לא העניין). היא גם פחות בעייתית מבחינה דמוקרטית. הבעיה מתחילה עם בולמוס ההפרטה, כשהפוליטיקאים נפטרים מהשירותים החברתיים הבסיסיים ביותר שהמדינה – ולא חברה, ארגון או עמותה – חייבת לספק לאזרחיה.

כשמדברים על שירותים חברתיים חושבים בדרך כלל על חינוך, בריאות, שיטור וכיו"ב (ואכן, אפילו חלק מהם עוברים בשנים האחרונות תהליך של הפרטה, כמו היוזמה להקמת בית-כלא פרטי או הפרטתם של חלק משירותי הרווחה). פחות חושבים על פארקים ירוקים, תילי עתיקות או מפלים שוצפים. אלא שגם המקומות האלה הם משאבים כלל-ציבוריים. הם נכסים של היסטוריה ותרבות, של תודעה וזיכרון וגם "סתם" – של הנאה, של ירוק ושל טבע. במובן זה, הפרטת המקומות האלה מצטרפת לנגיסה הנמשכת בחופי ישראל – בכנרת ובים התיכון – שמפקיעה אותם למעשה מידי האזרחים.

כדי שהמקומות האלה לא יוזנחו או ייהרסו; כדי שנקבל בהם שירותים כמו שמירה וניקיון, וגם מידע (פחות או יותר) אמין ומדויק; כדי שהם לא יוכתמו, לא על-ידי הרצון לרווח כלכלי ולא על-ידי אג'נדות ואינטרסים; כדי שהם יישארו אתרים שכל האזרחים/ות יכולים כעקרון ליהנות מהם וללמוד בהם; כדי שכל זה יקרה, מישהו צריך לטפל בהם, והמישהו הזה זו המדינה. אסור לה להתנער מחובתה. כמו שאין בית חולים של הליכוד או משטרה של מפלגת העבודה, לא ייתכן שנכסי ציבור כאלה יעברו לידי גופים פרטיים.

ברור, אין אתר או לוח זיכרון או טקסט, שנקי מאידיאולוגיה ומיחסי-כוחות ובמובן זה – מפוליטיקה. גם גן לאומי שמנוהל על-ידי המדינה משקף עמדות כאלה ולא אחרות. ועדיין, רשויות המדינה, אלה שנבחרות על-ידינו, הן אלה שצריכות לנהל את המשאבים הלאומיים של כולנו. תפקידנו, בהקשר הזה, הוא לעקוב ולראות שהן עושות עבודה טובה.

תמיד ידענו שזה לא כל-כך נעים לראות גן סגור. עכשיו נראה שגם גן פתוח לא נעים לראות, בעיקר כשהגן הזה שייך לכולנו, אבל עובר לידיים פרטיות.

רונן וודלינגר

צילום גן לאומי מצדה: cc-by-laura padgett