לאחרונה נידונה הצעה בכנסת המבקשת על צדדים למשפט לכפות בוררות חובה. תחילה נדמה כי מדובר על עוד אחד מהחוקים שלרוב הציבור אין לו עניין ולא התעניינות בהם. אבל בחינה מעמיקה יותר תגלה כי מדובר בעוד אחת מאותן הצעות חוק "אפורות" הפוגעות באזרח הקטן.
ניקולאי אמסיונוק
לאחרונה נידונה הצעה בכנסת המבקשת על צדדים למשפט לכפות בוררות חובה. תחילה נדמה כי מדובר על עוד אחד מהחוקים שלרוב הציבור אין לו עניין ולא התעניינות בהם. אבל בחינה מעמיקה יותר תגלה כי מדובר בעוד אחת מאותן הצעות חוק "אפורות" הפוגעות באזרח הקטן, באילו שמבקשים למצות את זכיותיהם בעצמם, מבלי להצטייד בעורכי-דין יקרים ובלי ידע משפטי רחב. יעילות וטכניות החוק הם נימוקים "טכניים" לעוד אחת ההרפתקאות בדרך לעוד הפרטה מוצלחת. או שלא.
מטרת ההצעה היא אחת פחות או יותר – לצמצם את ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט עצמו, תוך כדי חתירה לכך שכמות התיקים "התקועה" במערכת תשתחרר, שכן מדובר על הסדר זמני (הוראת שעה לחמש שנים).
ההצעה מעוררת מספר קושיות. ברשימה זו אבקש לבחון את הבעיות אותן מעוררת הצעה זו, תוך התייחסות מנסחי ההצעה לבעיות אילו.
ראשית, התפיסה הבסיסית בבוררות הינה הסכמה. בוררות בעיקרה הינה הוצאת ההכרעה בסכסוך משפטי לידי אדם שאינו הרשות השופטת. הכרעה בסכסוכים בין פרטים בחברה דמוקרטית נתונה בידי המדינה. המדינה מפעילה סמכות זו באמצעות הרשות השופטת, האמונה על הכרעה אובייקטיבית ככל הניתן, מקצועית וחסרת פניות. צדדים לסכסוך המעוניינים להעביר את ההכרעה מחוץ למערכת השיפוטית, יכולים לעשות זאת רק באמצעות הסכמה. לכן, ההצעה בדבר בוררות חובה פוגעת בעקרון זה. המדינה מאלצת את הצדדים לסכסוך להתדיין בפני אדם שאינו חלק מהרשות השופטת, הגם שהוא ייהנה חלקית מסמכויותיה של רשות זו.
שנית, ובהמשך לבעיה הראשונה, הכרעה באמצעות אדם שאינו חלק מהרשות השופטת פוגעת קשות בעקרון הגישה לערכאות. האפשרות לפנות לבית המשפט דווקא, ולא למגשר, בורר או מפשר חיונית לצורכי שמירה ואכיפה של זכויות אדם. הגם שמדובר על הצעה שתחול על תביעות בסכומי תביעה "נמוכים" יחסית, הרי שלאזרח "הקטן" מדובר על עניין חשוב עד מאוד. תביעות המוגשות כנגד חברות ביטוח, כנגד חברות המספקות שרות לקוי ועוד – הן, הן הבסיס לאכיפת זכויות צרכניות, זכויות קנייניות ואף זכויות אדם כגון הזכות להגנה מפני הפליה. אדם המופלה בכניסה למועדון מטעמי גזע, למשל, מגיש תביעה לבית המשפט לא רק על מנת לקבל פיצוי לו הוא זכאי, אלא כדי לקבל הכרעה שיפוטית, הניתנת בידי שופט לתביעתו. לתביעה לפיכך יש מימד עונשי, חינוכי פומבי ולא רק מימן נזקי. הכרעה באמצעות בורר תאיין מימדים אילו, הגם שבחלק מהמקרים תשאיר את האפשרות לפיצוי כספי כפי שהיה קורה בהכרעה שיפוטית.
שלישית, יש לשים לב למטרת ההצעה ולסיבה מדוע היא מוצעת. ההצעה מוצעת לאור בעיית עומס עדירה על מערכת המשפט. תיקים רבים "נתקעים" בבתי המשפט, וההליכים בהם נמשכים שנים רבות. הכרעה שיפוטית הניתנת לאחר שנים רבות פוגעת בהרתעה, באמון הציבור במערכת המשפט ואף בקניינו של האדם התובע זכויותיו. האם סיבה זו מספקת כדי להציע, ולא באופן זמני לחמש שנים, הסדר במסגרתו תוכרענה תביעות כספיות בידי בוררי חובה?
העומס על שופטים ישראליים הוא אכן ניכר. ממחקר שנעשה ב-2007 נמצא, כי ישראל נמצאת במקום השלישי בעומס השיפוטי מתוך 17 מדינות, כאשר נורבגיה במקום האחרון. זאת ועוד, ישראל נמצאת במקום השישי מתוך אותן מדינות בכמות השופטים ביחס לאוכלוסיה. נתונים אילו אכן ממחישים את העומס הנופל על כתפי בתי המשפט הישראליים. להתמודדות עם מעמסות אילו ננקטו מספר פתרונות, כאשר ההצעה האחרונה היא ניסיון נוסף. אלא שבניגוד לפתרונות אחרים, שחלקם כללו פישוט פרוצדורות ויצירת הליכים מקוצרים ויעילים יותר, הצעה זו מבקשת ליצור שכבה נוספת של סמכות שיפוט. הכרעה, כך לפי ההצעה, של בורר נתונה לערעור של בית המשפט השלום, וזה בתורו למחוזי ואף לעליון. האם יצירת ארעה רביעית, המאוישת בידי "שופטים" שאינם ככלל השופטים, הייתה כוונת מציעי ההצעה?
אף שהדברים עולים מההצעה בצורה אינה ישירה, ונראה שמשרד המשפטים והממשלה אינם מתאמצים להסתיר זאת – מטרת ההצעה היא מחד לפתור את בעיית העומס על בתי המשפט, אך מאידך לעשות זאת בעלות מינימאלית. שירותים ממשלתיים עולים כסף, וגם שירותי שיפוט איכותיים דורשים השקעת משאבים. המדינה מבקשת באמצעות בוררות חובה לחסוך על המדיינים הבאים בשערי בית המשפט. בדומה לשירותים חברתיים המסופקים בידי עמותות "פרטיות", אך מפוקחים (אם כי בצורה לא יעילה) בידי רשויות המדינה, מבקשת המדינה לספק שירותי שיפוט זולים דווקא לאילו הנזקקים לתביעות בסכומים נמוכים, בעניינים שאינם קובעים מדיניות שיפוטית, לאוכלוסיות הזקוקות ביותר. בדומה להספקת שירותי כליאה, שימוש באלימות ועוד מני פונקציות המבוצעות סמכות השיפוט הינה מהסמכויות הקריטיות, הגרעיניות של המדינה. העברת סמכויות שיפוט, תוך יצירת "ערכאת" שיפוט נוספת, שההכרעות בה לא ניתנות בידי שופטים מן המניין, הינה הפרטה דה-פאקטו של הכרעות בתיקי שיפוט, הגם שלא בכולם.
פתרון ראשון במעלה למערכת המשפט הינה הקצאה של משאבים נוספים, הן לשופטים, הן לעוזרים משפטיים והן לשירותים המנהליים בבתי המשפט. מישהו מדמיין לעצמו למשל מצב, בו משרד הפנים לא מסוגל להפיק דרכונים בכמות נדרשת, ועל כן יעביר את סמכות ההנפקה לחברה בע"מ? ספק אם סצנריו כזה יצא אל הפועל, על כן סצנריו בו הכרעות שיפוטיות תינתנה בידי עורכי דין המנהלים פראקטיקה פרטית נוספת, שיקבלו שכר הנמוך משמעותית מהשכר המקבלים שופטים (שהרי כל המטרה היא לחסוך, במקום למנות שופטים נוספים) – אינו קביל אף הוא.
