ניקולאי אמסיונוק

לאחרונה נידונה הצעה בכנסת המבקשת על צדדים למשפט לכפות בוררות חובה. תחילה נדמה כי מדובר על עוד אחד מהחוקים שלרוב הציבור אין לו עניין ולא התעניינות בהם. אבל בחינה מעמיקה יותר תגלה כי מדובר בעוד אחת מאותן הצעות חוק "אפורות" הפוגעות באזרח הקטן, באילו שמבקשים למצות את זכיותיהם בעצמם, מבלי להצטייד בעורכי-דין יקרים ובלי ידע משפטי רחב. יעילות וטכניות החוק הם נימוקים "טכניים" לעוד אחת ההרפתקאות בדרך לעוד הפרטה מוצלחת. או שלא.

מטרת ההצעה היא אחת פחות או יותר – לצמצם את ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט עצמו, תוך כדי חתירה לכך שכמות התיקים "התקועה" במערכת תשתחרר, שכן מדובר על הסדר זמני (הוראת שעה לחמש שנים).

ההצעה מעוררת מספר קושיות. ברשימה זו אבקש לבחון את הבעיות אותן מעוררת הצעה זו, תוך התייחסות מנסחי ההצעה לבעיות אילו.

ראשית, התפיסה הבסיסית בבוררות הינה הסכמה. בוררות בעיקרה הינה הוצאת ההכרעה בסכסוך משפטי לידי אדם שאינו הרשות השופטת. הכרעה בסכסוכים בין פרטים בחברה דמוקרטית נתונה בידי המדינה. המדינה מפעילה סמכות זו באמצעות הרשות השופטת, האמונה על הכרעה אובייקטיבית ככל הניתן, מקצועית וחסרת פניות. צדדים לסכסוך המעוניינים להעביר את ההכרעה מחוץ למערכת השיפוטית, יכולים לעשות זאת רק באמצעות הסכמה. לכן, ההצעה בדבר בוררות חובה פוגעת בעקרון זה. המדינה מאלצת את הצדדים לסכסוך להתדיין בפני אדם שאינו חלק מהרשות השופטת, הגם שהוא ייהנה חלקית מסמכויותיה של רשות זו.

שנית, ובהמשך לבעיה הראשונה, הכרעה באמצעות אדם שאינו חלק מהרשות השופטת פוגעת קשות בעקרון הגישה לערכאות. האפשרות לפנות לבית המשפט דווקא, ולא למגשר, בורר או מפשר חיונית לצורכי שמירה ואכיפה של זכויות אדם. הגם שמדובר על הצעה שתחול על תביעות בסכומי תביעה "נמוכים" יחסית, הרי שלאזרח "הקטן" מדובר על עניין חשוב עד מאוד. תביעות המוגשות כנגד חברות ביטוח, כנגד חברות המספקות שרות לקוי ועוד – הן, הן הבסיס לאכיפת זכויות צרכניות, זכויות קנייניות ואף זכויות אדם כגון הזכות להגנה מפני הפליה. אדם המופלה בכניסה למועדון מטעמי גזע, למשל, מגיש תביעה לבית המשפט לא רק על מנת לקבל פיצוי לו הוא זכאי, אלא כדי לקבל הכרעה שיפוטית, הניתנת בידי שופט לתביעתו. לתביעה לפיכך יש מימד עונשי, חינוכי פומבי ולא רק מימן נזקי. הכרעה באמצעות בורר תאיין מימדים אילו, הגם שבחלק מהמקרים תשאיר את האפשרות לפיצוי כספי כפי שהיה קורה בהכרעה שיפוטית.

שלישית, יש לשים לב למטרת ההצעה ולסיבה מדוע היא מוצעת. ההצעה מוצעת לאור בעיית עומס עדירה על מערכת המשפט. תיקים רבים "נתקעים" בבתי המשפט, וההליכים בהם נמשכים שנים רבות. הכרעה שיפוטית הניתנת לאחר שנים רבות פוגעת בהרתעה, באמון הציבור במערכת המשפט ואף בקניינו של האדם התובע זכויותיו. האם סיבה זו מספקת כדי להציע, ולא באופן זמני לחמש שנים, הסדר במסגרתו תוכרענה תביעות כספיות בידי בוררי חובה?

העומס על שופטים ישראליים הוא אכן ניכר. ממחקר שנעשה ב-2007 נמצא, כי ישראל נמצאת במקום השלישי בעומס השיפוטי מתוך 17 מדינות, כאשר נורבגיה במקום האחרון. זאת ועוד, ישראל נמצאת במקום השישי מתוך אותן מדינות בכמות השופטים ביחס לאוכלוסיה. נתונים אילו אכן ממחישים את העומס הנופל על כתפי בתי המשפט הישראליים. להתמודדות עם מעמסות אילו ננקטו מספר פתרונות, כאשר ההצעה האחרונה היא ניסיון נוסף. אלא שבניגוד לפתרונות אחרים, שחלקם כללו פישוט פרוצדורות ויצירת הליכים מקוצרים ויעילים יותר, הצעה זו מבקשת ליצור שכבה נוספת של סמכות שיפוט. הכרעה, כך לפי ההצעה, של בורר נתונה לערעור של בית המשפט השלום, וזה בתורו למחוזי ואף לעליון. האם יצירת ארעה רביעית, המאוישת בידי "שופטים" שאינם ככלל השופטים, הייתה כוונת מציעי ההצעה?

אף שהדברים עולים מההצעה בצורה אינה ישירה, ונראה שמשרד המשפטים והממשלה אינם מתאמצים להסתיר זאת – מטרת ההצעה היא מחד לפתור את בעיית העומס על בתי המשפט, אך מאידך לעשות זאת בעלות מינימאלית. שירותים ממשלתיים עולים כסף, וגם שירותי שיפוט איכותיים דורשים השקעת משאבים. המדינה מבקשת באמצעות בוררות חובה לחסוך על המדיינים הבאים בשערי בית המשפט. בדומה לשירותים חברתיים המסופקים בידי עמותות "פרטיות", אך מפוקחים (אם כי בצורה לא יעילה) בידי רשויות המדינה, מבקשת המדינה לספק שירותי שיפוט זולים דווקא לאילו הנזקקים לתביעות בסכומים נמוכים, בעניינים שאינם קובעים מדיניות שיפוטית, לאוכלוסיות הזקוקות ביותר. בדומה להספקת שירותי כליאה, שימוש באלימות ועוד מני פונקציות המבוצעות סמכות השיפוט הינה מהסמכויות הקריטיות, הגרעיניות של המדינה. העברת סמכויות שיפוט, תוך יצירת "ערכאת" שיפוט נוספת, שההכרעות בה לא ניתנות בידי שופטים מן המניין, הינה הפרטה דה-פאקטו של הכרעות בתיקי שיפוט, הגם שלא בכולם.

פתרון ראשון במעלה למערכת המשפט הינה הקצאה של משאבים נוספים, הן לשופטים, הן לעוזרים משפטיים והן לשירותים המנהליים בבתי המשפט. מישהו מדמיין לעצמו למשל מצב, בו משרד הפנים לא מסוגל להפיק דרכונים בכמות נדרשת, ועל כן יעביר את סמכות ההנפקה לחברה בע"מ? ספק אם סצנריו כזה יצא אל הפועל, על כן סצנריו בו הכרעות שיפוטיות תינתנה בידי עורכי דין המנהלים פראקטיקה פרטית נוספת, שיקבלו שכר הנמוך משמעותית מהשכר המקבלים שופטים (שהרי כל המטרה היא לחסוך, במקום למנות שופטים נוספים) – אינו קביל אף הוא.

אל מול גל חקיקה מאיימת וגל של סתימת פיות, יהיו שיאמרו יהיה זה מעט לא זהיר לכתוב בימים רעים ונמהרים אלה על דמוקרטיה ערכית-מהותית. נדמה כי המילה 'דמוקרטיה', שנעשה בה שימוש על ידי אנשי שלטון – מבלי להבין את מהותה –  נחלשת ועומדת להפוך למושג תיאורטי או טקטי בלבד. יש עדיין בשלטון ובציבור שמאמינים כי דמוקרטיה היא שלטון ועריצות הרוב על מיעוט. יש כאלה שסוברים כי דמוקרטיה היא מן מכניזם פורמאלי, לפיו אחת למספר שנים, מצביעים א/נשים בבחירות. יש כאלו שמאמינים שדי בהצבעה לכנסת כדי להניח כי אנו חיות וחיים בחברה דמוקרטית, ומן הרגע שמוכרע בבחירות פורמאליות מיהו השלטון, הוא יכול לעשות בנו שפטים כרצונו.

אך לא כך הוא, ועל כן הגיע הזמן להבהיר מהי דמוקרטיה, מהותית כמובן, כזו שמכבדת ומושתתת על זכויות אדם ואשה, כזו שמחייבת זכויות מלאות למיעוטים פוליטיים בחברה, כזו שמבוססת על ביקורת חופשית וחופש ביטוי מלא מצד החברה אל מול ממשלה. בימים עכורים אלה של גל חקיקה שעניינו העמקת אפליה כלפי ערבים/יות, השתקת מיעוטים פוליטיים, תקשורת וארגוני חברה אזרחית, הצרת דרכו הצרה ממילא של בית המשפט העליון, ועוד כהנא וכהנא (!) הצעות חוק מבית מדרש לאומני, אנו חייבות וחייבים להחזיר לכולנו את התקווה כי יום יבוא ותתקיים כאן  דמוקרטיה מהותית. כי דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקיים תוך השתקה על ידי חוקים לצד טרור יהודי נגד ערבים, דמוקרטיה אינה מתקיימת ללא תקשורת חופשית, דמוקרטיה אינה יכולה להסיר מעצמה זכויות לכל אדם ואשה, דמוקרטיה אינה שורדת ללא חברה אזרחית, דמוקרטיה הופכת לאות מתה אם כוונתה להסיר מתודעה, נראות ושיח את כל אלה שפועלים ופועלות כאן כדי ליצור לכולנו חברה הוגנת-צודקת-בטוחה- שוויונית- משותפת- וחופשית.

בזמנים בהם השלטון מאיים למחוק כאן כל חלקה אפשרית של דמוקרטיה מהותית,זהו תפקידינו לא להסב מבט, לא להשתתק, לא לתת לייאוש להזיז אותנו הצידה ממאבק למען דמוקרטיה וזכויות שוות לכל אחד ואחת. בעיתות כאלה תפקידנו לשלב ידיים, להכריז ולהכיר כי זוהי שעת חירום של ממש, להתרחב יחד אל התנגדות אקטיבית-נשמעת-זועמת- מוחה- שתקיף חלקים ניכרים מהחברה, ולתבוע עבורנו, עבור כולנו, ובמיוחד עבור אלו מאוכלוסיות מופלות בחברה, קיום דמוקרטי של ממש, קיום אישי-פוליטי-כלכלי-תעסוקתי שמבטיח הוגנות, ביטחון, צדק, חירות וכבוד לכל איש ואשה. כי כל עוד יש רק חלק מהחברה שנהנים מזכויות, כל עוד הרוב הפוליטי מנחית את חיתתו על כל מי שאינו משלו, כל עוד ערבים וערביות חיים כאן כ'אחר המאיים' שיש להרחיקו ולהקטינו, כל עוד חיים בקרבנו א/נשים שנאלצים להיות מאויימים מפעולות טרור יהודי הקרוי בטעות לא מקרית 'תג מחיר', כל עוד להיות מיעוט פוליטי במדינה משמעו חיים בהיעדר ביטחון אישי-פוליטי-ותעסוקתי וצמצום זכויות והזדמנויות- וודאי ביחס לרוב היהודי, כל עוד חל איום של ממש על כל מי שלא מתיישר או מתיישר על פי קווי המדיניות של ממשלה- כל עוד תופעות אלה הן המציאות שלנו כאן, אז בבקשה- אל תכנו אותנו דמוקרטיה, וודאי לא במובנה המהותי- כי בימים אלה היא בבחינת קליפה פורמאלית שהופכת לדקה מדיי.

דורית אברמוביץ', רכזת תקשורת ב'שותפות-שראקה'

מאת עו"ד איתי אסולין

חוק לשון הרע להגדלת הפיצויים מבלי להידרש להוכיח נזק, וחוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים עברו אתמול  בקריאה ראשונה בכנסת. הצעת החוק לייבוש ארגוני השמאל עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה ומושהית על ידי הממשלה והצעת החוק לשימוע פומבי לשופטי בית משפט עליון נבלמה על ידי נתניהו לעת עתה. הצעות החקיקה הללו מסמלות את עליית דור המחוקקים החדשים המביא עימו קוד התנהגות החותר תחת קוד ההתנהגות הנהוג. כנגד וותיקי הליכוד כדוגמת בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין, קם דור של מחוקקים חדשים כדוגמת זאב אלקין, יעקב כ"ץ, יריב לוין ואופיר אקוניס.

בניגוד למחוקקים הוותיקים המחוקקים החדשים אינם רואים בחוקי הפרוצדורה, הסטטוס קוו והנוהגים הקיימים מערכות חיצוניות אשר הם כפופים להם מבחינה אתית אלא מערכות פונקציונאליות אשר ניתן להתאימן לצרכים פוליטים צרים.

המחוקקים החדשים מכרסמים באיטיות אך בבטחה בכל יסודות הדמוקרטיה. שלטון החוק, הפרדת רשויות וחופש הביטוי.

באמצעות הצעת חוק גרוניס, המחוקקים החדשים מבקשים להתאים את החקיקה למינוי נשיא בית משפט עליון בכדי שייבחר שופט שמרני אשר צפוי לשיטתם לצמצם את האקטיביזם השיפוטי.

באמצעות הצעת חוק הרכב הוועדה למינוי שופטים, המחוקקים החדשים מבקשים לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ימים לפני התכנסותה רק בכדי לחזק את עמדתם בוועדה. לשיטתם, אם בעתיד אופן קביעת הרכב הוועדה כפי שהוא היום ייטיב עימם הם יבטלו את החוק עליו מצביעים היום.

באמצעות חוק לשון הרע מבקשים המחוקקים להגביל את חופש הביטוי והעיתונות בישראל, ובעיקר את העיתונות החוקרת. החוק מבקש להעלות את תקרת הפיצוי מ-50,000 ₪ עד ל-300,000 ₪ מבלי להידרש להוכחת נזק. חרף מסך ההסברים כי תכלית החוק היא לאזן בין חופש הביטוי לכבוד האדם, רק תמים לא יבחין שתכליתו היא צנזורה.

באמצעות ייבוש ארגוני השמאל, המחוקקים החדשים מבקשים להתנגד לאג'נדה של ארגוני זכויות האדם. בניגוד למחוקקים הישנים שהיו מתנצחים מולם על גבי דוכני נואמים, טורי דעה ועיתונים, המחוקקים החדשים בוחרים לחתור תחת קיומם של הארגונים באמצעות הגבלות בחקיקה.

בניגוד למחוקקים החדשים, המחוקקים הוותיקים קיימו מערכת אתית והכפיפו את עצמם אליה מתוך הבנה עמוקה שהשמירה על הפרוצדורה, הפרדת הרשויות והנוהגים הקיימים חשובה לשמירה על שלטון החוק. לשיטתם הקלת ראש בנושא מובילה למדרון חלקלק אשר סופו עריצות הרוב על המיעוט.

המחוקקים החדשים מקדשים את מטרותיהם. למענן הם מוכנים לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותם כרוב פרלמנטרי. אין פרות קדושות ואין מעצורים.

צפרדע, אם יזרקו אותה למים רותחים היא תקפוץ מהסיר על נפשה. אם תהיה במים המתחממים לאיטם, חושיה יתקהו, היא תישאר במים הרותחים סביבה ותתבשל  עד מוות.

המים האנטי דמוקרטיים סביב הציבור הישראלי מתחממים לאט. איזה צפרדע נבחר להיות?

עו"ד איתי אסולין, בוגר אונ' תל אביב בחוג למשפטים וכלכלה, הוא יועץ לפיתוח ושיקום מתחמים אורבניים בחברת רן וולף – תכנון אורבאני וניהול פרויקטים. עו"ד אסולין הוא חבר ביוזמת "מתפקדים", יוזמה הקוראת לאזרחי ישראל לחזור לשדה הפוליטי, להתפקד למפלגות, ולהשפיע מבפנים.

זה מה שקורה השבוע בועדת שרים לחקיקה:

הצעת חוק שהוגשה לשולחן הוועדה מבקשת לחייב אישור של ועדת החוקה לאחר שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון. חוק זה יפגע קשות בעקרון הפרדת הרשויות שעומד בבסיסה של מדינה דמוקרטית, לפיו בית המשפט חייב להיות עצמאי מהרוב הפוליטי. אם בית המשפט יהפוך למראה של הכנסת, אין בו למעשה שום צורך. יהיה זה סופה של הדמוקרטיה, ובמקומה נקבל את עריצות הרוב: http://www.acri.org.il/he/?p=17503

הדיון הציבורי על הצעת החוק הזו, סוער, גם בתוך חברי הממשלה – ראו למשל את המאמרים הבאים:

שימוע לשופטים בעליון – מאמר של שר החינוך גדעון סער נגד הצעת החוק:

http://news.walla.co.il/?w=//1876333

אבל השר-בלי-תיק מיקי איתן דווקא בעד:

http://news.walla.co.il/?w=/22/1876321

ושר הביטחון אהוד ברק הכריז על התנגדות שרי עצמאות ליוזמה:

http://news.walla.co.il/?w=/22/1876318

השבוע גם חוזרות לוועדת השרים לחקיקה הצעות החוק שמבקשת להגביל תרומות מחו"ל לארגוני זכויות אדם. בעוד שאין כמעט גוף ציבורי בישראל שלא מקבל תמיכה מגורמים זרים, כולל ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה, הצעת החוק מבקשת להחיל את האיסור רק על תרומות ממדינות זרות ורק ביחס לקבוצה מסוימת של ארגונים, אשר לפעילותם מבקשת הממשלה הנוכחית להתנכל. לנוחיותכם הכנו שאלות ותשובות על החוקים המגבילים מימון של ארגונים:

http://www.acri.org.il/he/?p=17512

אין ספק כי מושב הכנסת הנוכחי הולך להיות סוער ולא פשוט…

ראש השנה העברית (וגם האזרחית ועוד כמה מועדים…) הם תמיד זמן טוב לסיכומים, למבט קטן לאחור, וגם קצת לפנים.

לא נחדש אם נספר לכם שזו לא הייתה, אפעס, שנה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. יש שיגידו – אחת הגרועות. מכתבי רבנים, מסעות השתקה נגד ארגונים, קיטוב חברתי מתעצם, חוקים שהקשר בינם לבין דמוקרטיה הוא פחות ממקרי, וכן הלאה… (למי שממש מתגעגע, כתבנו על הדברים האלה, בין השאר, בפוסטים: האם הדמוקרטיה באמת מתדרדרת?, כשהרוב מכה את המיעוט, מה שיפה כאן, כשהדמוקרטיה חוטפת צינון).

במצב כזה, כל נחמה נראית קצת דחוקה, ובכל זאת, בואו לא נשכח ש:

בחזית החקיקה: היוזמה להקמת ועדות החקירה המקארתיסטיות – ועוד כמה חוקים אנטי-דמוקרטיים בעליל – נתקעו בשלב כזה או אחר ולא קודמו. כנראה שמישהו שם למעלה התעשת. לכולנו היה חלק בהתעשתות הזו.

חוקים חשוכים אחרים אמנם הצליחו להתרומם (לא חראם? יש רק אמת אחת), אבל לא לפני שהכנפיים שלהם קוצצו מעט. בכל מקרה, הם לא עברו בלי מאבק, בלי שנרים יחד קול – בעצומות, בהפגנות, בפעולות יזומות – למען הדמוקרטיה שלנו. זה לא מעט.

(צילום: cc-by-activestills. Keren Manor/Activestills.org)

חוץ מזה, קצת יותר רחוק מהזרקורים והעיתונים והחוקים הגדולים, אנחנו שומעים כל הזמן גם על המון דברים חיוביים: יוזמות אישיות ויוזמות של ארגונים, שמחממות את הלב ונותנות תקווה לחברה טובה יותר. חברינו גיל גן-מור נתן במהלך השנה האחרונה כמה דוגמאות כאלה (זהירות! פוסט אופטימי). יש עוד הרבה.

בשורה התחתונה, זו הייתה שנה שלמרות הקשיים והאיומים, לא ויתרנו ואנחנו לא מתכוונים לוותר על כללי המשחק. למרות החקיקה המשתיקה, הקולות האלימים, הגזענות – אנחנו ממשיכים לדבוק בשיח דמוקרטי, סובלני, פלורליסטי. רק בדרך זו נוכל לחיות כאן כולם יחד.

הקיץ האחרון – "האביב הישראלי" – היה דוגמא מעוררת השתאות להתעוררות כזו. אפשר לבקר את הישגי המחאה, את מטרותיה או מנהיגיה. אי-אפשר לקחת ממנה את התרומה שלה לשיח הציבורי, להתעוררות החברה האזרחית, לרנסאנס של הזכויות החברתיות.

במקביל, גם לנו היה חלק קטן בקיץ הגדול הזה, עם הקמפיין "הכתובת על הקיר". מאות רבות של אזרחים/ות מכל רחבי הארץ הצטרפו אלינו כדי לדבר על שוויון ועל זכויות חברתיות וכדי לעשות דמוקרטיה.

אנחנו יוצאים עכשיו לחופשה קצרה. נחזור, כמו שאומרים, "אחרי החגים". עד אז, אנחנו רוצים לאחל לכולכם/ן ולכולנו – שנה טובה, צודקת… ודמוקרטית.

צוות פרויקט דמוקרטיה

צילום שלט ברוטשילד: cc-by-activestills

Oren Ziv/ Activestills.org 

האגם בחורשת טל, חולות קיסריה, העתיקות בבית-שערים. נופים, אתרי היסטוריה ומורשת, שמורות טבע. למי כל אלה שייכים? לכולנו כמובן. אז זהו שלא בטוח, לא אם שואלים את חברי הכנסת שיזמו את התיקון לחוק הגנים הלאומיים, שאושר לאחרונה בקריאה טרומית (PDF).

כשברקע המחאה החברתית והדרישה לחלוקה צודקת של משאבי המדינה, אישרו חברי הכנסת את התיקון, שנועד להסמיך את השר להגנת הסביבה להעביר את ניהולם של האתרים הלאומיים בישראל לידי תאגידים פרטיים, כל זמן שהאחרונים אינם פועלים למטרות רווח.

יוזמי החוק מתהדרים בכך שהוא בא למנוע כביכול את השתלטותם של חברות פרטיות על אתרים לאומיים – בנוסח, נאמר, פארק "סלקום" עין-גדי; אולם המתנגדים לחקיקה מצביעים על-כך שהיא נתפרה למעשה לפי מידותיה של עמותת אלע"ד – ארגון שפועל לייהודה של ירושלים המזרחית ומפעיל בשנים האחרונות את הגן הלאומי "עיר דוד". כעת, טוענים המתנגדים, מבקש החוק להרחיב את התקדים של עיר דוד לאתרים נוספים ברחבי הארץ, כך שארגונים הקרובים מבחינה אידיאולוגית לליבו של השר ומפלגתו, יזכו לנהל את האתרים ולעצב אותם לפי המסרים הפוליטיים שלהם.

כל זה חשוב וראוי לביקורת, אבל לא נדבר כאן על הבעייתיות שבהפיכת הגנים הלאומיים לשדה משחק פוליטי (על כך ועל הקמפיינים נגד החוק אפשר לקרוא בפוסט "לאומיים או לאומניים"). במקום זה, נדבר על הפרטה.

הפגנה נגד הפרטת שירותי מים בפיליפינים. המדינה מתנערת מאחריותה (cc-by-Keith Bacongco)

הפרטה היא לא רק שאלה של מדיניות כלכלית – שוק חופשי או שוק ריכוזי. הפרטה היא גם סוגיה של דמוקרטיה. אנחנו בוחרים את הנציגים שלנו – שליחי הציבור – כדי שינהלו עבורנו את מוסדות המדינה. כשהם מעבירים את האחריות על המוסדות האלה לגופים פרטיים – מונעי רווח או אינטרסים אחרים – הם נפטרים למעשה מהאחריות שהפקדנו בידיהם, מתנערים מתפקידם.

נכון, אפשר לומר שלא כל ההפרטות הן אותו הדבר. יש הפרטות ויש הפרטות. העברת הבעלות בחברות מסוימות עשויה להיות נכונה מבחינה כלכלית (סוציאליסטיים מובהקים יחלקו על כך כמובן, אבל זה לא העניין). היא גם פחות בעייתית מבחינה דמוקרטית. הבעיה מתחילה עם בולמוס ההפרטה, כשהפוליטיקאים נפטרים מהשירותים החברתיים הבסיסיים ביותר שהמדינה – ולא חברה, ארגון או עמותה – חייבת לספק לאזרחיה.

כשמדברים על שירותים חברתיים חושבים בדרך כלל על חינוך, בריאות, שיטור וכיו"ב (ואכן, אפילו חלק מהם עוברים בשנים האחרונות תהליך של הפרטה, כמו היוזמה להקמת בית-כלא פרטי או הפרטתם של חלק משירותי הרווחה). פחות חושבים על פארקים ירוקים, תילי עתיקות או מפלים שוצפים. אלא שגם המקומות האלה הם משאבים כלל-ציבוריים. הם נכסים של היסטוריה ותרבות, של תודעה וזיכרון וגם "סתם" – של הנאה, של ירוק ושל טבע. במובן זה, הפרטת המקומות האלה מצטרפת לנגיסה הנמשכת בחופי ישראל – בכנרת ובים התיכון – שמפקיעה אותם למעשה מידי האזרחים.

כדי שהמקומות האלה לא יוזנחו או ייהרסו; כדי שנקבל בהם שירותים כמו שמירה וניקיון, וגם מידע (פחות או יותר) אמין ומדויק; כדי שהם לא יוכתמו, לא על-ידי הרצון לרווח כלכלי ולא על-ידי אג'נדות ואינטרסים; כדי שהם יישארו אתרים שכל האזרחים/ות יכולים כעקרון ליהנות מהם וללמוד בהם; כדי שכל זה יקרה, מישהו צריך לטפל בהם, והמישהו הזה זו המדינה. אסור לה להתנער מחובתה. כמו שאין בית חולים של הליכוד או משטרה של מפלגת העבודה, לא ייתכן שנכסי ציבור כאלה יעברו לידי גופים פרטיים.

ברור, אין אתר או לוח זיכרון או טקסט, שנקי מאידיאולוגיה ומיחסי-כוחות ובמובן זה – מפוליטיקה. גם גן לאומי שמנוהל על-ידי המדינה משקף עמדות כאלה ולא אחרות. ועדיין, רשויות המדינה, אלה שנבחרות על-ידינו, הן אלה שצריכות לנהל את המשאבים הלאומיים של כולנו. תפקידנו, בהקשר הזה, הוא לעקוב ולראות שהן עושות עבודה טובה.

תמיד ידענו שזה לא כל-כך נעים לראות גן סגור. עכשיו נראה שגם גן פתוח לא נעים לראות, בעיקר כשהגן הזה שייך לכולנו, אבל עובר לידיים פרטיות.

רונן וודלינגר

צילום גן לאומי מצדה: cc-by-laura padgett

(cc-by-activestills)

בימים אלו, שבהם המאבק החברתי עובר לפסים אחרים, ממשיכה עמותת "סיכוי" במאבק לשוויון בין ערבים ליהודים במדינה. קידום שוויון בתחומי הדיור, הרווחה, התעסוקה, הבריאות והתחבורה הציבורית, הם בלב העשייה של סיכוי מזה שני עשורים, והיום, יותר מתמיד זה ברור: כי אין צדק חברתי ללא שוויון לאזרחים הערבים.

בכנס סיכוי 2011, שיתקיים ביום רביעי ה 21/9/2011 בחיפה, ייחשפו שלושה מחקרים חדשים ופורצי דרך, שבאמצעותם ייבחנו היחסים בין האזרחים היהודים והערבים ומדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים. המחקרים מבוססים על מודל שיטתי למיפוי חסמים לשוויון, שפותח בעמותת סיכוי. המודל מאתר חסמים בשלטון המרכזי, בשלטון המקומי ובחברה הערבית ומביא להמלצות מדיניות קונקרטיות וישימות לצמצום פערים ולקידום השוויון.  

המושב הראשון בכנס יעסוק בשאלה – מי בעד שוויון ושותפות? במושב ייחשף לראשונה מחקר חדש ומקיף, שבחן את עמדות האזרחים הערבים והיהודים בנוגע לשוויון ולשותפות. חלק מהממצאים של המחקר מפתיעים ושונים מהתפיסה המקובלת בדבר עמדות של יהודים וערבים בנושאים אלה. את המושב ינחה רון גרליץ – מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי ועורך הסקר וישתתפו בו ארבעה אנשי רוח מובילים וידועים, הסופרים והעיתונאים: א.ב יהושע, אנטואן שלחת, אבירמה גולן ורג'א זעאתרה.  

המושב השני יעסוק בסוגיה – מדוע מצליחה המדינה לשווק רק חלק קטן מקרקעות המדינה אותן היא מציעה לפיתוח ובנייה, על אף מצוקת הקרקע ביישובים הערבים? במושב יוצג מחקר מקיף שערכה המתכננת חגית נעלי יוסף עבור עמותת סיכוי, אליו יתייחסו מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, מרדכי מרדכי, וראש עיריית נצרת ויו"ר ועד ראשי הרשויות מקומיות הערביות, ראמז ג'ראיסי. את המושב ינחה העיתונאי והשדרן ג'קי ח'ורי.

המושב האחרון בכנס יעסוק בשאלה האם מדיניות הקצאת התקציב והתקנים של משרד הרווחה לרשויות המקומיות הערביות היא שוויונית? אמג'ד שביטה מנהל שותף של המחלקה למדיניות שוויונית בסיכוי יציג מחקר מעמיק שערכה בסוגיה מיכל בליקוף, רכזת המחקר בסיכוי. מוטי וינטר, סמנכ"ל משרד הרווחה, ואווה סמעאן, מנהלת לשכת הרווחה בג'יש וחברה בפורום מנהלי לשכות הרווחה הערביים יתייחסו לממצאים. את המושב תנחה העיתונאית רותי סיני.

הכנס מהווה במה מיוחדת במינה, של שיח ענייני, מקצועי ובלתי אמצעי, בין נציגי ממשלה בכירים, לבין מנהיגי החברה הערבית – בכירים מהשלטון המקומי, אנשי מקצוע מובילים ואנשי רוח ידועים. זהו שיח שמטרתו יצירת שינוי משמעותי בתפישה החברתית ובחלוקת המשאבים בתחומים מרכזיים, שכן אין צדק חברתי ללא שוויון לאזרחים הערבים.

עמותת סיכוי מזמינה אותך להשתתף בכנס, לשאול ולהגיב. הדיון הציבורי בשאלות החברתיות חייב להמשיך!

לתוכנית הכנס המפורטת:

http://www.sikkuy.org.il/docs/sikkuy%20_kenes_21_9_2011.pdf

http://www.sikkuy.org.il/docs/sikkuy%20_kenes_21_9_2011_arabic.pdf                   

צילום: Keren Manor/Activestills.org

ביום ראשון נכחתי בכנס באוניברסיטת תל-אביב בנושא "מיצוי ההון האנושי של ישראל". דיברו שם, בין השאר, מנואל טרכטנברג (האיש והוועדה) ושר האוצר. הסלקציה הקפדנית בכניסה לא הצליחה למנוע את העובדה שהנאום של שטייניץ נקטע כמה פעמים על-ידי צעקות מן האולם – קריאות שביטאו ביקורת על מדיניות האוצר ודרישה לצדק חברתי. (במחשבה שנייה, כנראה שקצת דרמה, ועוד בפריים-טיים, לא ממש הפריעה למארגני הכנס – בהם חברת סלקום, אבל נעזוב את זה).

חזרה לקריאות: פעמיים היו אלה קבוצות קטנות של סטודנטים שהפריעו לנאום (באופן מוזר, נראה לי שקבוצה אחת כללה רק נשים ואילו השנייה גברים בלבד). פעם אחת היה זה גבר קולני מאחת השורות הראשונות, שנדחף מייד החוצה בידי שומר בגודל של מקרר.

שטייניץ, שלמרות הרקע הפילוסופי שלו הוא רטוריקן חלש למדי, נגרר שלא בחוכמה לדו-קרב של צעקות עם המפגינים. הוא ניסה, כמה צפוי, להלל את הממשלה שבה הוא יושב בתור מצילת המשק ומגינת החלשים. כשזה לא עבד הוא גייס לעזרתו ציטוט ישן של רבין. "חופש הביטוי לא נועד לאפשר את חופש השיסוי", הוא זעק, וזכה לתערובת של קריאות בוז ומחיאות כפיים אוהדות.

לכאורה הוא צודק: המתח בין חופש ביטוי לבין צעקנות קיים תמיד. בהיעדר כללי משחק משותפים, שיח דמוקרטי נופל מאוד בקלות לסוג של אנרכיה. למדו את זה על בשרם שוכני המאהלים ברוטשילד כשהתחילו שם הצעקות. למדו את זה – להבדיל – מהפכני תחריר שרצו (לפחות חלקם) דמוקרטיה וקיבלו בעיקר בלגן. יודעים את אפילו ילדים בגן.

ועדיין, למהר ולשים על המאזניים – ביטוי מצד אחד ושיסוי מצד שני – זו משוואה לא נכונה. כן, גם אם הביטוי השני הוא צעקני ומתריס. בחברה דמוקרטית זה לא: או חופש ביטוי או חופש שיסוי. זה חופש ביטוי, נקודה. מרגע שאנחנו מכירים בזה, אזי על כולנו – אזרחים/ות, א/נשי תקשורת, פוליטיקאים/ות – מוטלת האחריות לכך שהחופש הזה לא יישאר כסיסמא, אלא יתבטא גם ביכולת לנהל שיחה.

אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב. שטייניץ מדבר (cc-by-OECD)

לכן, טוב היה עושה שטייניץ – או מנחת הערב – לו היו נותנים למפגינים לומר את שלהם ואז מאפשרים לשר לענות בענייניות. לבטל את קריאות המוחים בתור "שיסוי" – ואז להוציא אותם בכוח מהאולם – לא מקדם את השיח לשום מקום.

ולא, לא שכחתי את המוחים. אמנם פערי הכוח ברורים: בפני אנשי השלטון יש תמיד מיקרופונים פתוחים (ולפעמים גם עיתון או ערוץ טלוויזיה "ידידותי"), בזמן שלאנשים מן השורה יש לכל היותר שלט וגרון. ובכל זאת, האחריות לקיום שיח אמיתי – כזה שמוחלפות בו דעות ולא רק צעקות – מוטלת כאמור על כולנו, גם על האזרחים ה"קטנים". אגב, אני חושב שלזכות המחאה החברתית ומוביליה ניתן לזקוף לא מעט יוזמה ומקוריות ביצירת מרחבים ותנאים לביטוי שכזה.

במובן הזה, ייתכן וסילוקו של חולדאי, בדיוק ערב קודם לכן, מאירוע "1,000 שולחנות עגולים", היה פספוס. לא רק כי הוא משרת את ראש העיר בניסיון שלו להציג את המוחים כחוליגנים שצריך לפנות מהשדרה, אלא כי אולי הייתה כאן בכל זאת הזדמנות.

בניגוד לשר האוצר, שנהנה בכנס מבמה גבוהה וממערכת הגברה, חולדאי הגיע לרחבת המוזיאון כאחד האדם. ייתכן ונכון יותר היה לאפשר לו לשבת, לדרוש ממנו להקשיב לטענות המפגינים ולתת לו – שאינו מרבה להתראיין בחופשיות – גם להשיב. אולי, רק אולי, היינו שומעים ממנו משהו חדש. אולי המוחים היו זוכים להשמיע לו. אולי השיח הציבורי שלנו היה יוצא נשכר. אגב, רק אחרי הפינויים האגרסיביים והחד-צדדיים של השבועיים האחרונים, בימים האחרון מתנהל סוף-סוף משא ומתן בין הצדדים. דיון, כבר אמרנו?

חופש הביטוי הוא ערך, ערך גדול, אבל הוא גם כלי – כלי שמטרתו ליצור רב-שיח. התפקיד של כולנו הוא לקחת את הכלי הזה ולבנות בעזרתו את התנאים שיאפשרו לשיח להתקיים ולצמוח. החובה שלנו היא להקשיב וגם להשמיע; החובה שלנו היא לדרוש מהשלטון שיאזין לנו ושייתן לנו תשובות וגם אנחנו צריכים לאפשר לו לתת אותן. כך שכולנו נוכל להמשיך את השיחה.

רונן וודלינגר

צילום רון חולדאי נואם: 〄 cc-by-Eli Golosovsky

"וירא כל ישראל, כי לא שמע המלך אֲלֵהֶם, וישִׁבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי לאהליך ישראל, עתה ראה ביתך דוד; וילך ישראל לאהליו." (מלכים א, יב, טז)

הליכה התרסתית לאוהלים במחאה על התנהלות השלטון היא כנראה בעלת מסורת ארוכה במקומותינו, כפי שמעיד הציטוט. אלא שבימים האחרונים – מאז עצרות הענק במוצ"ש ופירוק חלק מהמאהלים – מתנכלות כמה רשויות ליושבי האוהלים שבשטחיהן, כאילו שבלי המאהל ברוטשילד (שגם בו, אגב, לא כולם מתכוונים להתפנות) עברה מן הארץ זכות המחאה, או לפחות בצורתה הנוכחית.

וכך, קיבלו יושבי המאהל בבת-ים צווים המורים להם להתפנות; המאהל בקרית-מוצקין פורק בכוח; הלילה פשטו פקחי העירייה ושוטרים על המאהל ברוטשילד, יקיר המאבק, וגם בנורדאו ובבן-גוריון, ופינתה את האוהלים; במאהל ג'סי כהן בחולון פירקה העירייה את הצריפים שהקימו אנשי המחאה, רובם מחוסרי דיור. גם בירושלים ובמקומות נוספים קיבלו המוחים/ות מהרשויות רמזים עדינים לכך שזמנם במאהלים עומד להסתיים.

פינוי אוהלים בשדרות רוטשילד, הבוקר (רביעי) (צילום: cc-by-activestills)

את הגישה הזו של הרשויות יכולנו לראות כבר מהשלבים הראשונים של המחאה. בעוד המאהל ברוטשילד התגבש במהירות לכדי תופעה תרבותית, אטרקציה תיירותית שנכון להיראות בה ואשר זוכה לאהדה נלהבת (או מקסימום לעקיצות מטופשות בדבר סושי ונרגילות); מאהלים אחרים, כמו זה שבגינת לוינסקי בדרום תל-אביב או זה שבבית-שאן סבלו מיחס אחר לגמרי.

האם נוח יותר לרשויות לפנות מאהל שנמצא הרחק מאור הזרקורים? האם מחאה ואוהלים זה נחמד כל עוד שוכנים בו צעירות וצעירים ישראלים-יהודים, אבל הוא נעשה מאיים ומסוכן כשיש בו מובטלים, ערבים ואפילו, לא עלינו, עובדים זרים?

מקובל להגיד – ובצדק – שחופש הביטוי נבחן, לא ביחס לאמירות טריוויאליות שלא מקוממות אף אחד, אלא דווקא ביחס לביטויים מרגיזים, רדיקליים, קיצוניים. דווקא אז החירות הזו דרושה באמת. כך גם זכות המחאה: קל לרשויות להגן עליה, או להימנע מפגיעה בה, כשהיא פופולארית, המונית, "סקסית" בלשון התקשורת. קל הרבה פחות (אבל לא פחות חשוב) להגן על הזכות להפגין ולמחות כשזה קצת פחות זוהר.

מילה על איזונים: כמו כל זכות אחרת, גם החופש להפגין ולמחות עומד ביחס לזכויות ועקרונות אחרים, סדר ציבורי למשל. אפשר להבין תושבים החיים בשכנות למאהלים ומתלוננים בשבועות  האחרונים על הפגיעה באיכות החיים שלהם – על הרעש, הלכלוך וההמולה. הרשויות מחויבות כמובן לדאוג גם להם ועליהן לפעול כך שהפגיעה בזכויות שלהם תצומצם ככל האפשר.

עם זאת, ולמרות הצורך באיזון, על הרשויות לעשות את המקסימום כדי לאפשר את זכותם של שוכני האוהלים לבטא את מחאתם. במידה ויש התנגשות, אפשר להגיע עם יושבי האוהלים – תוך הידברות – להסדרים שיספקו את כל הצדדים. חלק מהמאהלים בכלל לא שוכנים בסמוך לבתי מגורים, אלא על גינות ציבוריות מרוחקות יותר. במקרים כאלה, הטענות של הרשויות מסתכמות בפגיעה בחזות העיר או משהו כזה, ובאיזון בין זכותן של ערוגות ביגוניה לפרוח לבין חופש המחאה – אתם בטח יודעים באיזה צד אנחנו נמצאים.

תמיד אפשר למצוא את הסעיף המתאים בחוק המקרקעין (נגיד סעיף 18) שיאפשר לפנות מאהלים. קשה הרבה יותר למצוא את אורך הרוח ואת השכל הישר כדי לאפשר לאזרחים למחות. זה לא תמיד פשוט. לפעמים זה מלוכלך או רועש או מרגיז. אבל לדמוקרטיה שלנו זה יעשה רק טוב.

רונן וודלינגר

צילום: Oren Ziv/Activestills.org 

יש סיסמא שהייתה חביבה על מהפכני 68' בצרפת וחביבה גם עלי היום. סיסמא שמרוב שהיא פרדוקסלית היא נראית לי לוגית לגמרי. "תהיו מציאותיים," היא דורשת, "ותדרשו את הבלתי-אפשרי."

ובעצם, מה יותר פרדוקסלי מהעידן ומהחברה שבהם אנחנו חיים – שבהם דרישות כמו צדק, זכויות חברתיות או חיים בכבוד לכלל בני-אדם נתפסות כתביעות מופרכות, כאוטופיה, או שהן מתויגות בבוז כסיסמאות ריקות או כמאבק פוליטי ולא-לגיטימי? משמעותה של מהפכה היא להפוך את הבלתי-אפשרי למציאות. הגיע הזמן שזה יקרה גם כאן.

קשה להגדיר צדק, לא כל שכן צדק חברתי. בלועזית, המילה justice, שמקורה במילה לטינית שפירושה "הוגנות" או "שוויון", דווקא רומזת משהו על מהותו של המושג. גם כפילות המשמעות של המילה just – גם צודק וגם מדויק – מדגישה דבר חשוב: צדק הוא לא בהכרח דבר מוחלט. הוא עניין של מידה, של יחס, של חלוקה. כשכמות סופית של משאבים מתחלקת בצורה פחות או יותר שווה בין כלל הא/נשים – צדק נעשה.

כבר חודש וחצי שמתקיימת בישראל אחת המחאות הגדולות והחשובות ביותר מאז קום המדינה. הקריאה לצדק חברתי נשמעה הקיץ בכל רחבי הארץ: מקריית שמונה ועד אילת, מהערים הגדולות לעיירות הפיתוח בדרום ובצפון, בעשרות מאהלים ובמאות הפגנות ואירועים.

גם אנחנו, כאן "בפרויקט דמוקרטיה", לקחנו הקיץ חלק בקריאה לקידום ומימוש זכויות חברתיות. עשינו זאת בקמפיין "הכתובת על הקיר", במסגרתו – בעזרתם של מאות מתנדבות ומתנדבים מכל חלקי הארץ – הפצנו פוסטרים שמציגים עובדות על היעדר השוויון בחלוקת הזכויות החברתיות בישראל – דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה, רווחה. הטענה שלנו פשוטה: בלי זכויות חברתיות, בלי שוויון – פשוט אין דמוקרטיה. (עוד על מצב הזכויות החברתיות בישראל ועל הדרך לשנות את המצב, כאן: "כך נהפוך למדינה שאפשר לחיות בה בכבוד").

במוצאי שבת הקרובים תגיע המחאה החברתית לשיאה במסגרת "צעדת המיליון", שתתקיים במוקדים שונים ברחבי הארץ, ובמרכזם צעדה ועצרת בכיכר המדינה בתל אביב, וצעדה היוצאת מגן הסוס בירושלים. 

אנו מזמינים אתכם לקחת חלק באירוע "צעדת המיליון" הקרוב למקום מגוריכם. רשימה מלאה של האירועים מתעדכנת באופן שוטף באתר הרשמי, בכתובת: J14.org.il, וכן בעמוד הפייסבוק של הצעדה: https://www.facebook.com/event.php?eid=213965098654433.

אנחנו קוראים לכם להפיץ הלאה את המידע על האירועים במוצ"ש ולהעביר את הלינק שאתם קוראים הלאה. ניתן גם להדפיס (ואז לתלות במשרד או בכניסה לבניין) את הפוסטרים של האירוע, בקישור: http://www.j14design.com/

המשורר הפרואני הנפלא ססאר ואייחו, שכל יצירתו היא צעקה, ואולי תפילה, לצדק חברתי, כתב שיר שאני מרבה לחזור אליו, ואשר עוסק בקושי (המוסרי? הפרקטי?) להתעסק בעצמי, באינטלקטואלי, ברוחני, בזמן שיש מסביב כל-כך הרבה סבל ואי צדק. לשיר, בתרגום הנהדר של טל ניצן, קוראים "איש אחד עובר וכיכר לחם על שכמו", והוא מסתיים בשאלה – "איך לדבר על לא-אני בלי לצעוק צעקה?"

בשבת הקרובה משאירים בבית את הלימודים, העבודה, הדאגות, המחלוקות, התירוצים, ויוצאים לצעוק צעקה למען חברה טובה יותר, שווה יותר, צודקת יותר. נתראה בכיכר…

רונן וודלינגר