חופש הביטוי, המחאה והפעילות הפוליטית

חופש הביטוי הוא זכות אדם בסיסית ומרכיב חיוני בקיומו של משטר דמוקרטי. הוא שמאפשר לאזרחי המדינה להחליף ביניהם דעות ומידע, למחות נגד עוולות, להשפיע על השיח הציבורי ולבקר את השלטון על מעשיו. ככזה, הוא תנאי הכרחי להשתתפות פוליטית אזרחית מושכלת ואפקטיבית. הגבלה של חופש הביטוי היא פגיעה בחיים הדמוקרטיים ואף מנוגדת לעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי – משטר שבבסיסו השאיפה שההגבלות המוטלות על הפרט, ובייחוד על זכויות היסוד שלו, לא יחרגו מהמינימום ההכרחי.

חופש הביטוי הוא זכות אדם בסיסית ומרכיב חיוני בקיומו של משטר דמוקרטי. הוא שמאפשר לאזרחי המדינה להחליף ביניהם דעות ומידע, למחות נגד עוולות, להשפיע על השיח הציבורי ולבקר את השלטון על מעשיו. ככזה, הוא תנאי הכרחי להשתתפות פוליטית אזרחית מושכלת ואפקטיבית. הגבלה של חופש הביטוי היא פגיעה בחיים הדמוקרטיים ואף מנוגדת לעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי – משטר שבבסיסו השאיפה שההגבלות המוטלות על הפרט, ובייחוד על זכויות היסוד שלו, לא יחרגו מהמינימום ההכרחי.

ההגנה על חופש הביטוי חיונית במיוחד בתחום זכויות האדם של קבוצות מיעוט. קבוצות אלה סובלות על פי רוב מהשפעה פוליטית קטנה ומהֵעדר נגישות למוקדי כוח, ולכן זירת הביטוי הציבורית היא המקום העיקרי שבו הן יכולות להשמיע את עמדותיהן, למחות ולהשפיע.

בסדרה ארוכה והחלטית של פסיקות הגן בית המשפט העליון בישראל על חופש הביטוי, "ציפור נפשה של הדמוקרטיה". בפסיקות עקרוניות אלה הדגישו השופטים פעם אחר פעם כי מבחנו האמיתי של חופש הביטוי הוא לא בהגנה על אמירות מקובלות – שממילא אין מי שמבקש לפגוע בהן – אלא דווקא בהגנה על אמירות מקוממות, קיצוניות וחריגות.

בשנתיים האחרונות היינו עדים להתגברות האיומים על חופש הביטוי ועל החירויות שנגזרות ממנו: הזכות להפגין, חופש העיתונות, החופש האקדמי וחופש הפעילות הפוליטית. על חלק מהאיומים הללו עמדנו בפרקים הקודמים של הדוח:

• פגיעה בחופש האקדמי, הבאה לידי ביטוי בין השאר, במתקפה על מרצים ועל אנשי חינוך שמבקרים את מדיניות מדינת ישראל; בפעולות נגד סטודנטים שביקשו להפגין בקמפוסים שהם לומדים בהם; ובמערכה נמרצת, בתמיכת חברי כנסת, שמטרתה להכתיב לאנשי אקדמיה עמדות שנתפשות כ"ציוניות" יותר.
• הגבלת זכותם של אזרחי ישראל הערבים לבטא את זהותם, הן כאזרחים שווי זכויות, וביתר שאת בתור מיעוט מולדת: החל באיסור ללמד את אירועי הנכבה ובהעלמת השפה הערבית מן המרחב הציבורי, דרך פגיעות חוזרות ונשנות בזכות ההפגנה והמחאה של האזרחים הערבים, וכלה בדה-לגיטימציה של נבחרי הציבור הערבים.
• הצעות חוק המבקשות להגביל את חופש הביטוי. בהן: הרחבת האיסור על הסתה, איסור הטלת חרם וחיוב יוצרי סרטים ב"הצהרת נאמנות" כתנאי לקבלת מימון ציבורי. שתי הצעות חוק נוספות קשורות להגבלת חופש הפעולה של ארגוני זכויות אדם, ונחזור אליהן בהמשך הפרק.

העובדה שחופש הביטוי שב ועלה בפרקים השונים של דוח זה ממחישה הן את מרכזיותה של זכות יסוד זו לדמוקרטיה, והן את היקף האיומים שמולם היא עומדת. בפרק שלפניכם נתייחס לעוד כמה היבטים מדאיגים של הפגיעה בחופש הביטוי: הגבלת הפגנות והתנכלות למפגינים; הגבלת הפגנות בשטחים הכבושים; פגיעה בחופש העיתונות; התנכלות לפעילים פוליטיים ולמותחי ביקורת; פגיעה בחופש הביטוי של אמנים; ודה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם.