מה הסיכוי? לקראת כנס 2011 על יחסי ערבים ויהודים
(cc-by-activestills)
בימים אלו, שבהם המאבק החברתי עובר לפסים אחרים, ממשיכה עמותת "סיכוי" במאבק לשוויון בין ערבים ליהודים במדינה. קידום שוויון בתחומי הדיור, הרווחה, התעסוקה, הבריאות והתחבורה הציבורית, הם בלב העשייה של סיכוי מזה שני עשורים, והיום, יותר מתמיד זה ברור: כי אין צדק חברתי ללא שוויון לאזרחים הערבים.
בכנס סיכוי 2011, שיתקיים ביום רביעי ה 21/9/2011 בחיפה, ייחשפו שלושה מחקרים חדשים ופורצי דרך, שבאמצעותם ייבחנו היחסים בין האזרחים היהודים והערבים ומדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים. המחקרים מבוססים על מודל שיטתי למיפוי חסמים לשוויון, שפותח בעמותת סיכוי. המודל מאתר חסמים בשלטון המרכזי, בשלטון המקומי ובחברה הערבית ומביא להמלצות מדיניות קונקרטיות וישימות לצמצום פערים ולקידום השוויון.
המושב הראשון בכנס יעסוק בשאלה – מי בעד שוויון ושותפות? במושב ייחשף לראשונה מחקר חדש ומקיף, שבחן את עמדות האזרחים הערבים והיהודים בנוגע לשוויון ולשותפות. חלק מהממצאים של המחקר מפתיעים ושונים מהתפיסה המקובלת בדבר עמדות של יהודים וערבים בנושאים אלה. את המושב ינחה רון גרליץ – מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי ועורך הסקר וישתתפו בו ארבעה אנשי רוח מובילים וידועים, הסופרים והעיתונאים: א.ב יהושע, אנטואן שלחת, אבירמה גולן ורג'א זעאתרה.
המושב השני יעסוק בסוגיה – מדוע מצליחה המדינה לשווק רק חלק קטן מקרקעות המדינה אותן היא מציעה לפיתוח ובנייה, על אף מצוקת הקרקע ביישובים הערבים? במושב יוצג מחקר מקיף שערכה המתכננת חגית נעלי יוסף עבור עמותת סיכוי, אליו יתייחסו מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, מרדכי מרדכי, וראש עיריית נצרת ויו"ר ועד ראשי הרשויות מקומיות הערביות, ראמז ג'ראיסי. את המושב ינחה העיתונאי והשדרן ג'קי ח'ורי.
המושב האחרון בכנס יעסוק בשאלה האם מדיניות הקצאת התקציב והתקנים של משרד הרווחה לרשויות המקומיות הערביות היא שוויונית? אמג'ד שביטה מנהל שותף של המחלקה למדיניות שוויונית בסיכוי יציג מחקר מעמיק שערכה בסוגיה מיכל בליקוף, רכזת המחקר בסיכוי. מוטי וינטר, סמנכ"ל משרד הרווחה, ואווה סמעאן, מנהלת לשכת הרווחה בג'יש וחברה בפורום מנהלי לשכות הרווחה הערביים יתייחסו לממצאים. את המושב תנחה העיתונאית רותי סיני.
הכנס מהווה במה מיוחדת במינה, של שיח ענייני, מקצועי ובלתי אמצעי, בין נציגי ממשלה בכירים, לבין מנהיגי החברה הערבית – בכירים מהשלטון המקומי, אנשי מקצוע מובילים ואנשי רוח ידועים. זהו שיח שמטרתו יצירת שינוי משמעותי בתפישה החברתית ובחלוקת המשאבים בתחומים מרכזיים, שכן אין צדק חברתי ללא שוויון לאזרחים הערבים.
עמותת סיכוי מזמינה אותך להשתתף בכנס, לשאול ולהגיב. הדיון הציבורי בשאלות החברתיות חייב להמשיך!
לתוכנית הכנס המפורטת:
http://www.sikkuy.org.il/docs/sikkuy%20_kenes_21_9_2011.pdf
http://www.sikkuy.org.il/docs/sikkuy%20_kenes_21_9_2011_arabic.pdf
צילום: Keren Manor/Activestills.org
להמשךשטייניץ וחולדאי מציגים: צעקות וחופש ביטוי
ביום ראשון נכחתי בכנס באוניברסיטת תל-אביב בנושא "מיצוי ההון האנושי של ישראל". דיברו שם, בין השאר, מנואל טרכטנברג (האיש והוועדה) ושר האוצר. הסלקציה הקפדנית בכניסה לא הצליחה למנוע את העובדה שהנאום של שטייניץ נקטע כמה פעמים על-ידי צעקות מן האולם – קריאות שביטאו ביקורת על מדיניות האוצר ודרישה לצדק חברתי. (במחשבה שנייה, כנראה שקצת דרמה, ועוד בפריים-טיים, לא ממש הפריעה למארגני הכנס – בהם חברת סלקום, אבל נעזוב את זה).
חזרה לקריאות: פעמיים היו אלה קבוצות קטנות של סטודנטים שהפריעו לנאום (באופן מוזר, נראה לי שקבוצה אחת כללה רק נשים ואילו השנייה גברים בלבד). פעם אחת היה זה גבר קולני מאחת השורות הראשונות, שנדחף מייד החוצה בידי שומר בגודל של מקרר.
שטייניץ, שלמרות הרקע הפילוסופי שלו הוא רטוריקן חלש למדי, נגרר שלא בחוכמה לדו-קרב של צעקות עם המפגינים. הוא ניסה, כמה צפוי, להלל את הממשלה שבה הוא יושב בתור מצילת המשק ומגינת החלשים. כשזה לא עבד הוא גייס לעזרתו ציטוט ישן של רבין. "חופש הביטוי לא נועד לאפשר את חופש השיסוי", הוא זעק, וזכה לתערובת של קריאות בוז ומחיאות כפיים אוהדות.
לכאורה הוא צודק: המתח בין חופש ביטוי לבין צעקנות קיים תמיד. בהיעדר כללי משחק משותפים, שיח דמוקרטי נופל מאוד בקלות לסוג של אנרכיה. למדו את זה על בשרם שוכני המאהלים ברוטשילד כשהתחילו שם הצעקות. למדו את זה – להבדיל – מהפכני תחריר שרצו (לפחות חלקם) דמוקרטיה וקיבלו בעיקר בלגן. יודעים את אפילו ילדים בגן.
ועדיין, למהר ולשים על המאזניים – ביטוי מצד אחד ושיסוי מצד שני – זו משוואה לא נכונה. כן, גם אם הביטוי השני הוא צעקני ומתריס. בחברה דמוקרטית זה לא: או חופש ביטוי או חופש שיסוי. זה חופש ביטוי, נקודה. מרגע שאנחנו מכירים בזה, אזי על כולנו – אזרחים/ות, א/נשי תקשורת, פוליטיקאים/ות – מוטלת האחריות לכך שהחופש הזה לא יישאר כסיסמא, אלא יתבטא גם ביכולת לנהל שיחה.
אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב. שטייניץ מדבר (cc-by-OECD)
לכן, טוב היה עושה שטייניץ – או מנחת הערב – לו היו נותנים למפגינים לומר את שלהם ואז מאפשרים לשר לענות בענייניות. לבטל את קריאות המוחים בתור "שיסוי" – ואז להוציא אותם בכוח מהאולם – לא מקדם את השיח לשום מקום.
ולא, לא שכחתי את המוחים. אמנם פערי הכוח ברורים: בפני אנשי השלטון יש תמיד מיקרופונים פתוחים (ולפעמים גם עיתון או ערוץ טלוויזיה "ידידותי"), בזמן שלאנשים מן השורה יש לכל היותר שלט וגרון. ובכל זאת, האחריות לקיום שיח אמיתי – כזה שמוחלפות בו דעות ולא רק צעקות – מוטלת כאמור על כולנו, גם על האזרחים ה"קטנים". אגב, אני חושב שלזכות המחאה החברתית ומוביליה ניתן לזקוף לא מעט יוזמה ומקוריות ביצירת מרחבים ותנאים לביטוי שכזה.
במובן הזה, ייתכן וסילוקו של חולדאי, בדיוק ערב קודם לכן, מאירוע "1,000 שולחנות עגולים", היה פספוס. לא רק כי הוא משרת את ראש העיר בניסיון שלו להציג את המוחים כחוליגנים שצריך לפנות מהשדרה, אלא כי אולי הייתה כאן בכל זאת הזדמנות.
בניגוד לשר האוצר, שנהנה בכנס מבמה גבוהה וממערכת הגברה, חולדאי הגיע לרחבת המוזיאון כאחד האדם. ייתכן ונכון יותר היה לאפשר לו לשבת, לדרוש ממנו להקשיב לטענות המפגינים ולתת לו – שאינו מרבה להתראיין בחופשיות – גם להשיב. אולי, רק אולי, היינו שומעים ממנו משהו חדש. אולי המוחים היו זוכים להשמיע לו. אולי השיח הציבורי שלנו היה יוצא נשכר. אגב, רק אחרי הפינויים האגרסיביים והחד-צדדיים של השבועיים האחרונים, בימים האחרון מתנהל סוף-סוף משא ומתן בין הצדדים. דיון, כבר אמרנו?
חופש הביטוי הוא ערך, ערך גדול, אבל הוא גם כלי – כלי שמטרתו ליצור רב-שיח. התפקיד של כולנו הוא לקחת את הכלי הזה ולבנות בעזרתו את התנאים שיאפשרו לשיח להתקיים ולצמוח. החובה שלנו היא להקשיב וגם להשמיע; החובה שלנו היא לדרוש מהשלטון שיאזין לנו ושייתן לנו תשובות וגם אנחנו צריכים לאפשר לו לתת אותן. כך שכולנו נוכל להמשיך את השיחה.
רונן וודלינגר
צילום רון חולדאי נואם: 〄 cc-by-Eli Golosovsky
להמשךהעירייה לא תיקבע מתי תיגמר המחאה
"וירא כל ישראל, כי לא שמע המלך אֲלֵהֶם, וישִׁבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי לאהליך ישראל, עתה ראה ביתך דוד; וילך ישראל לאהליו." (מלכים א, יב, טז)
הליכה התרסתית לאוהלים במחאה על התנהלות השלטון היא כנראה בעלת מסורת ארוכה במקומותינו, כפי שמעיד הציטוט. אלא שבימים האחרונים – מאז עצרות הענק במוצ"ש ופירוק חלק מהמאהלים – מתנכלות כמה רשויות ליושבי האוהלים שבשטחיהן, כאילו שבלי המאהל ברוטשילד (שגם בו, אגב, לא כולם מתכוונים להתפנות) עברה מן הארץ זכות המחאה, או לפחות בצורתה הנוכחית.
וכך, קיבלו יושבי המאהל בבת-ים צווים המורים להם להתפנות; המאהל בקרית-מוצקין פורק בכוח; הלילה פשטו פקחי העירייה ושוטרים על המאהל ברוטשילד, יקיר המאבק, וגם בנורדאו ובבן-גוריון, ופינתה את האוהלים; במאהל ג'סי כהן בחולון פירקה העירייה את הצריפים שהקימו אנשי המחאה, רובם מחוסרי דיור. גם בירושלים ובמקומות נוספים קיבלו המוחים/ות מהרשויות רמזים עדינים לכך שזמנם במאהלים עומד להסתיים.
פינוי אוהלים בשדרות רוטשילד, הבוקר (רביעי) (צילום: cc-by-activestills)
את הגישה הזו של הרשויות יכולנו לראות כבר מהשלבים הראשונים של המחאה. בעוד המאהל ברוטשילד התגבש במהירות לכדי תופעה תרבותית, אטרקציה תיירותית שנכון להיראות בה ואשר זוכה לאהדה נלהבת (או מקסימום לעקיצות מטופשות בדבר סושי ונרגילות); מאהלים אחרים, כמו זה שבגינת לוינסקי בדרום תל-אביב או זה שבבית-שאן סבלו מיחס אחר לגמרי.
האם נוח יותר לרשויות לפנות מאהל שנמצא הרחק מאור הזרקורים? האם מחאה ואוהלים זה נחמד כל עוד שוכנים בו צעירות וצעירים ישראלים-יהודים, אבל הוא נעשה מאיים ומסוכן כשיש בו מובטלים, ערבים ואפילו, לא עלינו, עובדים זרים?
מקובל להגיד – ובצדק – שחופש הביטוי נבחן, לא ביחס לאמירות טריוויאליות שלא מקוממות אף אחד, אלא דווקא ביחס לביטויים מרגיזים, רדיקליים, קיצוניים. דווקא אז החירות הזו דרושה באמת. כך גם זכות המחאה: קל לרשויות להגן עליה, או להימנע מפגיעה בה, כשהיא פופולארית, המונית, "סקסית" בלשון התקשורת. קל הרבה פחות (אבל לא פחות חשוב) להגן על הזכות להפגין ולמחות כשזה קצת פחות זוהר.
מילה על איזונים: כמו כל זכות אחרת, גם החופש להפגין ולמחות עומד ביחס לזכויות ועקרונות אחרים, סדר ציבורי למשל. אפשר להבין תושבים החיים בשכנות למאהלים ומתלוננים בשבועות האחרונים על הפגיעה באיכות החיים שלהם – על הרעש, הלכלוך וההמולה. הרשויות מחויבות כמובן לדאוג גם להם ועליהן לפעול כך שהפגיעה בזכויות שלהם תצומצם ככל האפשר.
עם זאת, ולמרות הצורך באיזון, על הרשויות לעשות את המקסימום כדי לאפשר את זכותם של שוכני האוהלים לבטא את מחאתם. במידה ויש התנגשות, אפשר להגיע עם יושבי האוהלים – תוך הידברות – להסדרים שיספקו את כל הצדדים. חלק מהמאהלים בכלל לא שוכנים בסמוך לבתי מגורים, אלא על גינות ציבוריות מרוחקות יותר. במקרים כאלה, הטענות של הרשויות מסתכמות בפגיעה בחזות העיר או משהו כזה, ובאיזון בין זכותן של ערוגות ביגוניה לפרוח לבין חופש המחאה – אתם בטח יודעים באיזה צד אנחנו נמצאים.
תמיד אפשר למצוא את הסעיף המתאים בחוק המקרקעין (נגיד סעיף 18) שיאפשר לפנות מאהלים. קשה הרבה יותר למצוא את אורך הרוח ואת השכל הישר כדי לאפשר לאזרחים למחות. זה לא תמיד פשוט. לפעמים זה מלוכלך או רועש או מרגיז. אבל לדמוקרטיה שלנו זה יעשה רק טוב.
רונן וודלינגר
צילום: Oren Ziv/Activestills.org
להמשךבשבת: הופכים את הבלתי-אפשרי למציאות
יש סיסמא שהייתה חביבה על מהפכני 68' בצרפת וחביבה גם עלי היום. סיסמא שמרוב שהיא פרדוקסלית היא נראית לי לוגית לגמרי. "תהיו מציאותיים," היא דורשת, "ותדרשו את הבלתי-אפשרי."
ובעצם, מה יותר פרדוקסלי מהעידן ומהחברה שבהם אנחנו חיים – שבהם דרישות כמו צדק, זכויות חברתיות או חיים בכבוד לכלל בני-אדם נתפסות כתביעות מופרכות, כאוטופיה, או שהן מתויגות בבוז כסיסמאות ריקות או כמאבק פוליטי ולא-לגיטימי? משמעותה של מהפכה היא להפוך את הבלתי-אפשרי למציאות. הגיע הזמן שזה יקרה גם כאן.
קשה להגדיר צדק, לא כל שכן צדק חברתי. בלועזית, המילה justice, שמקורה במילה לטינית שפירושה "הוגנות" או "שוויון", דווקא רומזת משהו על מהותו של המושג. גם כפילות המשמעות של המילה just – גם צודק וגם מדויק – מדגישה דבר חשוב: צדק הוא לא בהכרח דבר מוחלט. הוא עניין של מידה, של יחס, של חלוקה. כשכמות סופית של משאבים מתחלקת בצורה פחות או יותר שווה בין כלל הא/נשים – צדק נעשה.
כבר חודש וחצי שמתקיימת בישראל אחת המחאות הגדולות והחשובות ביותר מאז קום המדינה. הקריאה לצדק חברתי נשמעה הקיץ בכל רחבי הארץ: מקריית שמונה ועד אילת, מהערים הגדולות לעיירות הפיתוח בדרום ובצפון, בעשרות מאהלים ובמאות הפגנות ואירועים.
גם אנחנו, כאן "בפרויקט דמוקרטיה", לקחנו הקיץ חלק בקריאה לקידום ומימוש זכויות חברתיות. עשינו זאת בקמפיין "הכתובת על הקיר", במסגרתו – בעזרתם של מאות מתנדבות ומתנדבים מכל חלקי הארץ – הפצנו פוסטרים שמציגים עובדות על היעדר השוויון בחלוקת הזכויות החברתיות בישראל – דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה, רווחה. הטענה שלנו פשוטה: בלי זכויות חברתיות, בלי שוויון – פשוט אין דמוקרטיה. (עוד על מצב הזכויות החברתיות בישראל ועל הדרך לשנות את המצב, כאן: "כך נהפוך למדינה שאפשר לחיות בה בכבוד").
במוצאי שבת הקרובים תגיע המחאה החברתית לשיאה במסגרת "צעדת המיליון", שתתקיים במוקדים שונים ברחבי הארץ, ובמרכזם צעדה ועצרת בכיכר המדינה בתל אביב, וצעדה היוצאת מגן הסוס בירושלים.
אנו מזמינים אתכם לקחת חלק באירוע "צעדת המיליון" הקרוב למקום מגוריכם. רשימה מלאה של האירועים מתעדכנת באופן שוטף באתר הרשמי, בכתובת: J14.org.il, וכן בעמוד הפייסבוק של הצעדה: https://www.facebook.com/event.php?eid=213965098654433.
אנחנו קוראים לכם להפיץ הלאה את המידע על האירועים במוצ"ש ולהעביר את הלינק שאתם קוראים הלאה. ניתן גם להדפיס (ואז לתלות במשרד או בכניסה לבניין) את הפוסטרים של האירוע, בקישור: http://www.j14design.com/
המשורר הפרואני הנפלא ססאר ואייחו, שכל יצירתו היא צעקה, ואולי תפילה, לצדק חברתי, כתב שיר שאני מרבה לחזור אליו, ואשר עוסק בקושי (המוסרי? הפרקטי?) להתעסק בעצמי, באינטלקטואלי, ברוחני, בזמן שיש מסביב כל-כך הרבה סבל ואי צדק. לשיר, בתרגום הנהדר של טל ניצן, קוראים "איש אחד עובר וכיכר לחם על שכמו", והוא מסתיים בשאלה – "איך לדבר על לא-אני בלי לצעוק צעקה?"
בשבת הקרובה משאירים בבית את הלימודים, העבודה, הדאגות, המחלוקות, התירוצים, ויוצאים לצעוק צעקה למען חברה טובה יותר, שווה יותר, צודקת יותר. נתראה בכיכר…
רונן וודלינגר
רצינו להודות לכם
כמעט חודשיים חלפו מאז שיצאנו לדרך עם "הכתובת על הקיר". חודשיים שבהם הצטרפו אלינו כמעט 800 חברות וחברים מכל רחבי הארץ (ראו מפה), שקיבלו הביתה פוסטרים ותלו וצילמו (אלבום תמונות) ולקחו חלק בחוויה הדמוקרטית הזו.
במקביל, ומבלי שמישהו יכול היה לתכנן או לדמיין, שטף את הארץ גל מחאה חברתית שמעולם לא נראה כמוהו. פתאום הזכויות החברתיות – עד לא מזמן נושא אזוטרי שנדחק, במקרה הטוב, לעמודים האחרונים של הכלכלה – הפכו לנושא שכל המדינה מדברת עליו.
בעיתונים, ברחובות, באוטובוסים, במקומות העבודה – כולם מדברים על סוגיות כמו דיור, בריאות, חינוך ורווחה; כולם מבינים שבלי חלוקה צודקת של המשאבים, בלי מינימום של קיום בכבוד לכל בני-האדם שחיים כאן, בקיצור – בלי שנקדם את הדבר הזה שקיבל את השם "צדק חברתי" – לא תיתכן בישראל חברה צודקת, בריאה, סובלנית, דמוקרטית באמת.
התרגשנו לקבל מכם תגובות, הצעות, ביקורות, מילים מעודדות, לראות את הפוסטרים של הקמפיין תלויים בעשרות רבות של יישובים בכל רחבי הארץ. התרגשנו במיוחד לראות את הפוסטרים מודבקים על גבי אוהלים במאהלים ונישאים כשלטים בהפגנות. אנחנו מקווים שהיה לכולנו – לכם ולנו, לכל מי שהשתתף בקמפיין – חלק, ואפילו קטן, בקידום המודעות לחשיבות הנושא הכל-כך חשוב הזה. עכשיו זה כבר ברור מאי-פעם – בלי זכויות חברתיות, בלי שוויון, פשוט אין דמוקרטיה.
והנה אנחנו עומדים לפני סיום הקמפיין. אז בזמן שאנחנו תולים את הפוסטרים האחרונים ורגע לפני שאנחנו מתחילים לחשוב על הפעולה הבאה, רצינו להגיד לכם תודה, תודה גדולה, על האמון ועל התמיכה, על הדרך המרתקת וכן, גם על הכיף שהיה לנו בלעשות את הקמפיין. אנחנו חושבים שבעידן שלנו, הציני והטלוויזיוני והלא-תמיד-אכפתי, זה ממש לא מובן מאליו שכל-כך הרבה א/נשים יתגייסו וייצאו מהבית ויעשו משהו עבור הדמוקרטיה שלהם, שלנו. אז תודה!
תמונות נוספות של תליית פוסטרים, תגובות, סיפורים חוויות, אתם/ן יותר ממוזמנים/ות לשלוח לנו ל: democracyproj@gmail.com.
דבר אחרון, רצינו להגיד תודה ענקית לאמנית האינפו-גרפיקה של הקמפיין, רוני לוית, שעיצבה את הפוסטרים שלנו; למתנדבות/ים המסורות/ים של הקמפיין – ליאור, ענת, אביגיל, מיכל, גל, טל ואורי. וכמובן – לענת, שבלעדיה, כל הקמפיין הזה לא היה קורה. תודה 
צוות פרויקט דמוקרטיה
(צילום: cc-by-Thomas Hawk)
סיכום הכתובת על הקיר: מספרים וסיפורים
הפוסטר האחרון והמסכם של "הכתובת על הקיר" נשלח אליכם השבוע וכבר מתנוסס עכשיו על גבי לוחות מודעות בכל רחבי המדינה. אז רגע לפני שאנחנו נפרדים מהקמפיין ועוברים הלאה לפרויקט הבא, קבלו כמה סטטיסטיקות וכמה סיפורים שעשו הקיץ את "הכתובת על הקיר":
מאז שיצאנו לדרך ועד היום נרשמו לקמפיין וקיבלו ישירות לתיבת הדואר שני פוסטרים מדי שבוע, 780 איש ואשה מדן ועד אילת, או ליתר דיוק – מקיבוץ מעיין ברוך בצפון ועד קיבוץ קטורה בדרום (לפריסה המלאה – ראו בגוגל מאפ).
בחלוקה לפי יישובים מובילה תל-אביב עם 222 נרשמות ונרשמים, שהם 28% מכלל המשתתפים. שנייה ירושלים (82 נרשמים, 10%), ואחריה רמת גן (32), חיפה (22), באר-שבע (20), הרצלייה (18) ורעננה (16). ההתיישבות העובדת, כמו שקראו לה פעם, בלטה במיוחד עם נציגות של לא פחות מ-46 קיבוצים ו-37 מושבים. יישובי משגב בגליל רשמו נציגות מרשימה של 14 משפחות.
אגב, בדומה למחאה החברתית הכללית, שמאופיינת בנציגות נשית בולטת, גם ב"כתובת על הקיר" הנשים מובילות עם כ-60% מכלל הנרשמות.
בשבועות האחרונים קיבלנו מכם גם מיילים עם תגובות על הקמפיין וסיפורים על תליית המודעות. הנה כמה דוגמאות:
אהוד מירושלים כתב לנו: "תליתי על לוח מודעות ישן ברחוב. ליד הבית. הפוסטר הראשון החזיק למעלה מחודש (!), ולעומת זאת, משום מה, חבריו שנתלו לידו, לא צלחו יותר מכמה ימים. היה נחמד לעורר לפתע את לוח המודעות, ולהפוך את הרחוב שלי למקום שהוא גם שלי רעיונית, ומעבר לזה – כיף לפגוש פוסטרים בכל מיני פינות. זה כבר קרה לנו 3 פעמים (בשמואל הנגיד, בעמק רפאים, ובאחד המאהלים שהייתי בהם, לא זוכר איזה… ויש לי איזה 4 תמונות של פוסטרים שתליתי, ולא הספקתי להעלות לפייסבוק ולהשוויץ…
תגובה נוספת: "אני מאד אשמח אם הפרויקט הזה ימשך. בעיני יופי של רעיון. פשוט. לא יקר מאד. נותן חשיפה טובה. אחלה!"
ומישהי כתבה לנו על החוויה שלה עם ביתה: "תלינו את המודעות בלוח המודעות ברחוב בשני מקומות שונים. זו היתה חוויה מכוננת לי ולה."
תודה לכל מי שנרשמו, תלו, כתבו או צילמו (אלבום התמונות המלא). נשמח לקבל תמונות של הפוסטר האחרון תלוי על לוחות מודעות. זה יכול להיות במקומות מוכרים ומעניינים וגם איתכם בזמן שאתם תולים. אתם מוזמנים/ות להמשיך ולכתוב לכתובת: democracyproj@gmail.com
צוות פרויקט דמוקרטיה
להמשך
הפרויקט מומן בסיוע האיחוד האירופי
תגובות אחרונות