זכויות חברתיות

הפרקים הקודמים עסקו במגוון של איומים על הדמוקרטיה הישראלית – גזענות, חקיקה אנטי-דמוקרטית, היעדר חינוך לאזרחות, החלשת מערכת המשפט, הגבלות על חופש הביטוי ועוד. הפרק הנוכחי יעסוק בסוג אחר של איום על הדמוקרטיה: הכרסום ברשת הביטחון החברתית-כלכלית. זהו האיום הנובע מנסיגה דרמטית של המדינה ממחויבותה לממש את הזכויות החברתיות והכלכליות של כלל תושבי המדינה. לכאורה [...]

הפרקים הקודמים עסקו במגוון של איומים על הדמוקרטיה הישראלית – גזענות, חקיקה אנטי-דמוקרטית, היעדר חינוך לאזרחות, החלשת מערכת המשפט, הגבלות על חופש הביטוי ועוד. הפרק הנוכחי יעסוק בסוג אחר של איום על הדמוקרטיה: הכרסום ברשת הביטחון החברתית-כלכלית. זהו האיום הנובע מנסיגה דרמטית של המדינה ממחויבותה לממש את הזכויות החברתיות והכלכליות של כלל תושבי המדינה.

לכאורה אפשר לטעון כי דמוקרטיה אפשרית גם במקום בו לא ניתנים שירותים חברתיים נאותים לציבור בכלל, ולציבור שהפרוטה אינה בכיסו בפרט, אולם בפרק זה נבקש לקרוא תיגר על טענה זו ולהראות כי ישנו קשר ישיר בין היכולת של מדינה להיות דמוקרטית לבין קיומם של שירותים חברתיים נאותים והתשתית החומרית שהיא נותנת לתושביה.

אף שישראל הגדירה עצמה שנים רבות כמדינת רווחה ובתחילת דרכה השקיעה רבות בשירותים חברתיים, ברבע המאה האחרונה נסדקה האידיאולוגיה של מדינת הרווחה וממשלות ישראל, ימין או שמאל, אימצו מדיניות ניאו-ליברלית. למעשה, מאז 1985 מקצצות ממשלות ישראל באופן הדרגתי, אך עקבי ומשמעותי, בתקציבי השירותים החברתיים, ומפריטות שירותים חברתיים רבים. התוצאה ניכרת היטב – הן בכמות ובאיכות השירותים שניתנים לאזרחים, והן בעליה חדה במימדי העוני ואי-השוויון בישראל.

בשנות התשעים והאלפיים החלו גם שכבות במעמד הבינוני לחוש במצוקת הקיום, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, במחירי הדיור, בתשלומים הגדלים למערכת החינוך, בהוצאות הרפואיות, וכן במשכורות ובתנאים שיכולים בני ובנות המעמד הבינוני והנמוך לקבל במקומות העבודה. קצבאות האבטלה והבטחת ההכנסה נשחקו, הדיור הציבורי דורדר, וזכויות יסוד כמו שירותי בריאות, שירותי חינוך ודיור נאות הפכו למצרך, שזמינותו תלויה ביכולת לשלם עבורו.

מעבר לפגיעה הברורה של התהליכים הללו בזכויות החברתיות ובשוויון, הם פוגעים גם במטרות החברתיות המשותפות של אזרחי ישראל ובדמוקרטיה הישראלית.[1] בפרק זה נסקור בקצרה את מצב הזכויות החברתיות בישראל של תחילת 2011, ולאחר מכן נבהיר את הקשר שבין הפגיעה בזכויות אלה והתגברות אי-השוויון לבין הפגיעה בדמוקרטיה.