היתרונות והחסרונות של בוררות חובה

ניקולאי אמסיונוק

לאחרונה נידונה הצעה בכנסת המבקשת על צדדים למשפט לכפות בוררות חובה. תחילה נדמה כי מדובר על עוד אחד מהחוקים שלרוב הציבור אין לו עניין ולא התעניינות בהם. אבל בחינה מעמיקה יותר תגלה כי מדובר בעוד אחת מאותן הצעות חוק "אפורות" הפוגעות באזרח הקטן, באילו שמבקשים למצות את זכיותיהם בעצמם, מבלי להצטייד בעורכי-דין יקרים ובלי ידע משפטי רחב. יעילות וטכניות החוק הם נימוקים "טכניים" לעוד אחת ההרפתקאות בדרך לעוד הפרטה מוצלחת. או שלא.

מטרת ההצעה היא אחת פחות או יותר – לצמצם את ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט עצמו, תוך כדי חתירה לכך שכמות התיקים "התקועה" במערכת תשתחרר, שכן מדובר על הסדר זמני (הוראת שעה לחמש שנים).

ההצעה מעוררת מספר קושיות. ברשימה זו אבקש לבחון את הבעיות אותן מעוררת הצעה זו, תוך התייחסות מנסחי ההצעה לבעיות אילו.

ראשית, התפיסה הבסיסית בבוררות הינה הסכמה. בוררות בעיקרה הינה הוצאת ההכרעה בסכסוך משפטי לידי אדם שאינו הרשות השופטת. הכרעה בסכסוכים בין פרטים בחברה דמוקרטית נתונה בידי המדינה. המדינה מפעילה סמכות זו באמצעות הרשות השופטת, האמונה על הכרעה אובייקטיבית ככל הניתן, מקצועית וחסרת פניות. צדדים לסכסוך המעוניינים להעביר את ההכרעה מחוץ למערכת השיפוטית, יכולים לעשות זאת רק באמצעות הסכמה. לכן, ההצעה בדבר בוררות חובה פוגעת בעקרון זה. המדינה מאלצת את הצדדים לסכסוך להתדיין בפני אדם שאינו חלק מהרשות השופטת, הגם שהוא ייהנה חלקית מסמכויותיה של רשות זו.

שנית, ובהמשך לבעיה הראשונה, הכרעה באמצעות אדם שאינו חלק מהרשות השופטת פוגעת קשות בעקרון הגישה לערכאות. האפשרות לפנות לבית המשפט דווקא, ולא למגשר, בורר או מפשר חיונית לצורכי שמירה ואכיפה של זכויות אדם. הגם שמדובר על הצעה שתחול על תביעות בסכומי תביעה "נמוכים" יחסית, הרי שלאזרח "הקטן" מדובר על עניין חשוב עד מאוד. תביעות המוגשות כנגד חברות ביטוח, כנגד חברות המספקות שרות לקוי ועוד – הן, הן הבסיס לאכיפת זכויות צרכניות, זכויות קנייניות ואף זכויות אדם כגון הזכות להגנה מפני הפליה. אדם המופלה בכניסה למועדון מטעמי גזע, למשל, מגיש תביעה לבית המשפט לא רק על מנת לקבל פיצוי לו הוא זכאי, אלא כדי לקבל הכרעה שיפוטית, הניתנת בידי שופט לתביעתו. לתביעה לפיכך יש מימד עונשי, חינוכי פומבי ולא רק מימן נזקי. הכרעה באמצעות בורר תאיין מימדים אילו, הגם שבחלק מהמקרים תשאיר את האפשרות לפיצוי כספי כפי שהיה קורה בהכרעה שיפוטית.

שלישית, יש לשים לב למטרת ההצעה ולסיבה מדוע היא מוצעת. ההצעה מוצעת לאור בעיית עומס עדירה על מערכת המשפט. תיקים רבים "נתקעים" בבתי המשפט, וההליכים בהם נמשכים שנים רבות. הכרעה שיפוטית הניתנת לאחר שנים רבות פוגעת בהרתעה, באמון הציבור במערכת המשפט ואף בקניינו של האדם התובע זכויותיו. האם סיבה זו מספקת כדי להציע, ולא באופן זמני לחמש שנים, הסדר במסגרתו תוכרענה תביעות כספיות בידי בוררי חובה?

העומס על שופטים ישראליים הוא אכן ניכר. ממחקר שנעשה ב-2007 נמצא, כי ישראל נמצאת במקום השלישי בעומס השיפוטי מתוך 17 מדינות, כאשר נורבגיה במקום האחרון. זאת ועוד, ישראל נמצאת במקום השישי מתוך אותן מדינות בכמות השופטים ביחס לאוכלוסיה. נתונים אילו אכן ממחישים את העומס הנופל על כתפי בתי המשפט הישראליים. להתמודדות עם מעמסות אילו ננקטו מספר פתרונות, כאשר ההצעה האחרונה היא ניסיון נוסף. אלא שבניגוד לפתרונות אחרים, שחלקם כללו פישוט פרוצדורות ויצירת הליכים מקוצרים ויעילים יותר, הצעה זו מבקשת ליצור שכבה נוספת של סמכות שיפוט. הכרעה, כך לפי ההצעה, של בורר נתונה לערעור של בית המשפט השלום, וזה בתורו למחוזי ואף לעליון. האם יצירת ארעה רביעית, המאוישת בידי "שופטים" שאינם ככלל השופטים, הייתה כוונת מציעי ההצעה?

אף שהדברים עולים מההצעה בצורה אינה ישירה, ונראה שמשרד המשפטים והממשלה אינם מתאמצים להסתיר זאת – מטרת ההצעה היא מחד לפתור את בעיית העומס על בתי המשפט, אך מאידך לעשות זאת בעלות מינימאלית. שירותים ממשלתיים עולים כסף, וגם שירותי שיפוט איכותיים דורשים השקעת משאבים. המדינה מבקשת באמצעות בוררות חובה לחסוך על המדיינים הבאים בשערי בית המשפט. בדומה לשירותים חברתיים המסופקים בידי עמותות "פרטיות", אך מפוקחים (אם כי בצורה לא יעילה) בידי רשויות המדינה, מבקשת המדינה לספק שירותי שיפוט זולים דווקא לאילו הנזקקים לתביעות בסכומים נמוכים, בעניינים שאינם קובעים מדיניות שיפוטית, לאוכלוסיות הזקוקות ביותר. בדומה להספקת שירותי כליאה, שימוש באלימות ועוד מני פונקציות המבוצעות סמכות השיפוט הינה מהסמכויות הקריטיות, הגרעיניות של המדינה. העברת סמכויות שיפוט, תוך יצירת "ערכאת" שיפוט נוספת, שההכרעות בה לא ניתנות בידי שופטים מן המניין, הינה הפרטה דה-פאקטו של הכרעות בתיקי שיפוט, הגם שלא בכולם.

פתרון ראשון במעלה למערכת המשפט הינה הקצאה של משאבים נוספים, הן לשופטים, הן לעוזרים משפטיים והן לשירותים המנהליים בבתי המשפט. מישהו מדמיין לעצמו למשל מצב, בו משרד הפנים לא מסוגל להפיק דרכונים בכמות נדרשת, ועל כן יעביר את סמכות ההנפקה לחברה בע"מ? ספק אם סצנריו כזה יצא אל הפועל, על כן סצנריו בו הכרעות שיפוטיות תינתנה בידי עורכי דין המנהלים פראקטיקה פרטית נוספת, שיקבלו שכר הנמוך משמעותית מהשכר המקבלים שופטים (שהרי כל המטרה היא לחסוך, במקום למנות שופטים נוספים) – אינו קביל אף הוא.

 

 

להמשך

מדינה דמוקרטית – לכולם/ן

אל מול גל חקיקה מאיימת וגל של סתימת פיות, יהיו שיאמרו יהיה זה מעט לא זהיר לכתוב בימים רעים ונמהרים אלה על דמוקרטיה ערכית-מהותית. נדמה כי המילה 'דמוקרטיה', שנעשה בה שימוש על ידי אנשי שלטון – מבלי להבין את מהותה –  נחלשת ועומדת להפוך למושג תיאורטי או טקטי בלבד. יש עדיין בשלטון ובציבור שמאמינים כי דמוקרטיה היא שלטון ועריצות הרוב על מיעוט. יש כאלה שסוברים כי דמוקרטיה היא מן מכניזם פורמאלי, לפיו אחת למספר שנים, מצביעים א/נשים בבחירות. יש כאלו שמאמינים שדי בהצבעה לכנסת כדי להניח כי אנו חיות וחיים בחברה דמוקרטית, ומן הרגע שמוכרע בבחירות פורמאליות מיהו השלטון, הוא יכול לעשות בנו שפטים כרצונו.

אך לא כך הוא, ועל כן הגיע הזמן להבהיר מהי דמוקרטיה, מהותית כמובן, כזו שמכבדת ומושתתת על זכויות אדם ואשה, כזו שמחייבת זכויות מלאות למיעוטים פוליטיים בחברה, כזו שמבוססת על ביקורת חופשית וחופש ביטוי מלא מצד החברה אל מול ממשלה. בימים עכורים אלה של גל חקיקה שעניינו העמקת אפליה כלפי ערבים/יות, השתקת מיעוטים פוליטיים, תקשורת וארגוני חברה אזרחית, הצרת דרכו הצרה ממילא של בית המשפט העליון, ועוד כהנא וכהנא (!) הצעות חוק מבית מדרש לאומני, אנו חייבות וחייבים להחזיר לכולנו את התקווה כי יום יבוא ותתקיים כאן  דמוקרטיה מהותית. כי דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקיים תוך השתקה על ידי חוקים לצד טרור יהודי נגד ערבים, דמוקרטיה אינה מתקיימת ללא תקשורת חופשית, דמוקרטיה אינה יכולה להסיר מעצמה זכויות לכל אדם ואשה, דמוקרטיה אינה שורדת ללא חברה אזרחית, דמוקרטיה הופכת לאות מתה אם כוונתה להסיר מתודעה, נראות ושיח את כל אלה שפועלים ופועלות כאן כדי ליצור לכולנו חברה הוגנת-צודקת-בטוחה- שוויונית- משותפת- וחופשית.

בזמנים בהם השלטון מאיים למחוק כאן כל חלקה אפשרית של דמוקרטיה מהותית,זהו תפקידינו לא להסב מבט, לא להשתתק, לא לתת לייאוש להזיז אותנו הצידה ממאבק למען דמוקרטיה וזכויות שוות לכל אחד ואחת. בעיתות כאלה תפקידנו לשלב ידיים, להכריז ולהכיר כי זוהי שעת חירום של ממש, להתרחב יחד אל התנגדות אקטיבית-נשמעת-זועמת- מוחה- שתקיף חלקים ניכרים מהחברה, ולתבוע עבורנו, עבור כולנו, ובמיוחד עבור אלו מאוכלוסיות מופלות בחברה, קיום דמוקרטי של ממש, קיום אישי-פוליטי-כלכלי-תעסוקתי שמבטיח הוגנות, ביטחון, צדק, חירות וכבוד לכל איש ואשה. כי כל עוד יש רק חלק מהחברה שנהנים מזכויות, כל עוד הרוב הפוליטי מנחית את חיתתו על כל מי שאינו משלו, כל עוד ערבים וערביות חיים כאן כ'אחר המאיים' שיש להרחיקו ולהקטינו, כל עוד חיים בקרבנו א/נשים שנאלצים להיות מאויימים מפעולות טרור יהודי הקרוי בטעות לא מקרית 'תג מחיר', כל עוד להיות מיעוט פוליטי במדינה משמעו חיים בהיעדר ביטחון אישי-פוליטי-ותעסוקתי וצמצום זכויות והזדמנויות- וודאי ביחס לרוב היהודי, כל עוד חל איום של ממש על כל מי שלא מתיישר או מתיישר על פי קווי המדיניות של ממשלה- כל עוד תופעות אלה הן המציאות שלנו כאן, אז בבקשה- אל תכנו אותנו דמוקרטיה, וודאי לא במובנה המהותי- כי בימים אלה היא בבחינת קליפה פורמאלית שהופכת לדקה מדיי.

דורית אברמוביץ', רכזת תקשורת ב'שותפות-שראקה'

 

להמשך

המחוקקים החדשים

מאת עו"ד איתי אסולין

חוק לשון הרע להגדלת הפיצויים מבלי להידרש להוכיח נזק, וחוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים עברו אתמול  בקריאה ראשונה בכנסת. הצעת החוק לייבוש ארגוני השמאל עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה ומושהית על ידי הממשלה והצעת החוק לשימוע פומבי לשופטי בית משפט עליון נבלמה על ידי נתניהו לעת עתה. הצעות החקיקה הללו מסמלות את עליית דור המחוקקים החדשים המביא עימו קוד התנהגות החותר תחת קוד ההתנהגות הנהוג. כנגד וותיקי הליכוד כדוגמת בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין, קם דור של מחוקקים חדשים כדוגמת זאב אלקין, יעקב כ"ץ, יריב לוין ואופיר אקוניס.

בניגוד למחוקקים הוותיקים המחוקקים החדשים אינם רואים בחוקי הפרוצדורה, הסטטוס קוו והנוהגים הקיימים מערכות חיצוניות אשר הם כפופים להם מבחינה אתית אלא מערכות פונקציונאליות אשר ניתן להתאימן לצרכים פוליטים צרים.

המחוקקים החדשים מכרסמים באיטיות אך בבטחה בכל יסודות הדמוקרטיה. שלטון החוק, הפרדת רשויות וחופש הביטוי.

באמצעות הצעת חוק גרוניס, המחוקקים החדשים מבקשים להתאים את החקיקה למינוי נשיא בית משפט עליון בכדי שייבחר שופט שמרני אשר צפוי לשיטתם לצמצם את האקטיביזם השיפוטי.

באמצעות הצעת חוק הרכב הוועדה למינוי שופטים, המחוקקים החדשים מבקשים לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ימים לפני התכנסותה רק בכדי לחזק את עמדתם בוועדה. לשיטתם, אם בעתיד אופן קביעת הרכב הוועדה כפי שהוא היום ייטיב עימם הם יבטלו את החוק עליו מצביעים היום.

באמצעות חוק לשון הרע מבקשים המחוקקים להגביל את חופש הביטוי והעיתונות בישראל, ובעיקר את העיתונות החוקרת. החוק מבקש להעלות את תקרת הפיצוי מ-50,000 ₪ עד ל-300,000 ₪ מבלי להידרש להוכחת נזק. חרף מסך ההסברים כי תכלית החוק היא לאזן בין חופש הביטוי לכבוד האדם, רק תמים לא יבחין שתכליתו היא צנזורה.

באמצעות ייבוש ארגוני השמאל, המחוקקים החדשים מבקשים להתנגד לאג'נדה של ארגוני זכויות האדם. בניגוד למחוקקים הישנים שהיו מתנצחים מולם על גבי דוכני נואמים, טורי דעה ועיתונים, המחוקקים החדשים בוחרים לחתור תחת קיומם של הארגונים באמצעות הגבלות בחקיקה.

בניגוד למחוקקים החדשים, המחוקקים הוותיקים קיימו מערכת אתית והכפיפו את עצמם אליה מתוך הבנה עמוקה שהשמירה על הפרוצדורה, הפרדת הרשויות והנוהגים הקיימים חשובה לשמירה על שלטון החוק. לשיטתם הקלת ראש בנושא מובילה למדרון חלקלק אשר סופו עריצות הרוב על המיעוט.

המחוקקים החדשים מקדשים את מטרותיהם. למענן הם מוכנים לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותם כרוב פרלמנטרי. אין פרות קדושות ואין מעצורים.

צפרדע, אם יזרקו אותה למים רותחים היא תקפוץ מהסיר על נפשה. אם תהיה במים המתחממים לאיטם, חושיה יתקהו, היא תישאר במים הרותחים סביבה ותתבשל  עד מוות.

המים האנטי דמוקרטיים סביב הציבור הישראלי מתחממים לאט. איזה צפרדע נבחר להיות?

עו"ד איתי אסולין, בוגר אונ' תל אביב בחוג למשפטים וכלכלה, הוא יועץ לפיתוח ושיקום מתחמים אורבניים בחברת רן וולף – תכנון אורבאני וניהול פרויקטים. עו"ד אסולין הוא חבר ביוזמת "מתפקדים", יוזמה הקוראת לאזרחי ישראל לחזור לשדה הפוליטי, להתפקד למפלגות, ולהשפיע מבפנים.

 

להמשך

חזרנו, ואנחנו רלוונטיים מתמיד

זה מה שקורה השבוע בועדת שרים לחקיקה:

הצעת חוק שהוגשה לשולחן הוועדה מבקשת לחייב אישור של ועדת החוקה לאחר שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון. חוק זה יפגע קשות בעקרון הפרדת הרשויות שעומד בבסיסה של מדינה דמוקרטית, לפיו בית המשפט חייב להיות עצמאי מהרוב הפוליטי. אם בית המשפט יהפוך למראה של הכנסת, אין בו למעשה שום צורך. יהיה זה סופה של הדמוקרטיה, ובמקומה נקבל את עריצות הרוב: http://www.acri.org.il/he/?p=17503

הדיון הציבורי על הצעת החוק הזו, סוער, גם בתוך חברי הממשלה – ראו למשל את המאמרים הבאים:

שימוע לשופטים בעליון – מאמר של שר החינוך גדעון סער נגד הצעת החוק:

http://news.walla.co.il/?w=//1876333

אבל השר-בלי-תיק מיקי איתן דווקא בעד:

http://news.walla.co.il/?w=/22/1876321

ושר הביטחון אהוד ברק הכריז על התנגדות שרי עצמאות ליוזמה:

http://news.walla.co.il/?w=/22/1876318

השבוע גם חוזרות לוועדת השרים לחקיקה הצעות החוק שמבקשת להגביל תרומות מחו"ל לארגוני זכויות אדם. בעוד שאין כמעט גוף ציבורי בישראל שלא מקבל תמיכה מגורמים זרים, כולל ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה, הצעת החוק מבקשת להחיל את האיסור רק על תרומות ממדינות זרות ורק ביחס לקבוצה מסוימת של ארגונים, אשר לפעילותם מבקשת הממשלה הנוכחית להתנכל. לנוחיותכם הכנו שאלות ותשובות על החוקים המגבילים מימון של ארגונים:

http://www.acri.org.il/he/?p=17512

אין ספק כי מושב הכנסת הנוכחי הולך להיות סוער ולא פשוט…

 

להמשך

שנה טובה… ודמוקרטית!

ראש השנה העברית (וגם האזרחית ועוד כמה מועדים…) הם תמיד זמן טוב לסיכומים, למבט קטן לאחור, וגם קצת לפנים.

לא נחדש אם נספר לכם שזו לא הייתה, אפעס, שנה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. יש שיגידו – אחת הגרועות. מכתבי רבנים, מסעות השתקה נגד ארגונים, קיטוב חברתי מתעצם, חוקים שהקשר בינם לבין דמוקרטיה הוא פחות ממקרי, וכן הלאה… (למי שממש מתגעגע, כתבנו על הדברים האלה, בין השאר, בפוסטים: האם הדמוקרטיה באמת מתדרדרת?, כשהרוב מכה את המיעוט, מה שיפה כאן, כשהדמוקרטיה חוטפת צינון).

במצב כזה, כל נחמה נראית קצת דחוקה, ובכל זאת, בואו לא נשכח ש:

בחזית החקיקה: היוזמה להקמת ועדות החקירה המקארתיסטיות – ועוד כמה חוקים אנטי-דמוקרטיים בעליל – נתקעו בשלב כזה או אחר ולא קודמו. כנראה שמישהו שם למעלה התעשת. לכולנו היה חלק בהתעשתות הזו.

חוקים חשוכים אחרים אמנם הצליחו להתרומם (לא חראם? יש רק אמת אחת), אבל לא לפני שהכנפיים שלהם קוצצו מעט. בכל מקרה, הם לא עברו בלי מאבק, בלי שנרים יחד קול – בעצומות, בהפגנות, בפעולות יזומות – למען הדמוקרטיה שלנו. זה לא מעט.

(צילום: cc-by-activestills. Keren Manor/Activestills.org)

חוץ מזה, קצת יותר רחוק מהזרקורים והעיתונים והחוקים הגדולים, אנחנו שומעים כל הזמן גם על המון דברים חיוביים: יוזמות אישיות ויוזמות של ארגונים, שמחממות את הלב ונותנות תקווה לחברה טובה יותר. חברינו גיל גן-מור נתן במהלך השנה האחרונה כמה דוגמאות כאלה (זהירות! פוסט אופטימי). יש עוד הרבה.

בשורה התחתונה, זו הייתה שנה שלמרות הקשיים והאיומים, לא ויתרנו ואנחנו לא מתכוונים לוותר על כללי המשחק. למרות החקיקה המשתיקה, הקולות האלימים, הגזענות – אנחנו ממשיכים לדבוק בשיח דמוקרטי, סובלני, פלורליסטי. רק בדרך זו נוכל לחיות כאן כולם יחד.

הקיץ האחרון – "האביב הישראלי" – היה דוגמא מעוררת השתאות להתעוררות כזו. אפשר לבקר את הישגי המחאה, את מטרותיה או מנהיגיה. אי-אפשר לקחת ממנה את התרומה שלה לשיח הציבורי, להתעוררות החברה האזרחית, לרנסאנס של הזכויות החברתיות.

במקביל, גם לנו היה חלק קטן בקיץ הגדול הזה, עם הקמפיין "הכתובת על הקיר". מאות רבות של אזרחים/ות מכל רחבי הארץ הצטרפו אלינו כדי לדבר על שוויון ועל זכויות חברתיות וכדי לעשות דמוקרטיה.

אנחנו יוצאים עכשיו לחופשה קצרה. נחזור, כמו שאומרים, "אחרי החגים". עד אז, אנחנו רוצים לאחל לכולכם/ן ולכולנו – שנה טובה, צודקת… ודמוקרטית.

צוות פרויקט דמוקרטיה

צילום שלט ברוטשילד: cc-by-activestills

Oren Ziv/ Activestills.org 

להמשך

של מי הגן הלאומי? על הקשר בין הפרטה לדמוקרטיה

האגם בחורשת טל, חולות קיסריה, העתיקות בבית-שערים. נופים, אתרי היסטוריה ומורשת, שמורות טבע. למי כל אלה שייכים? לכולנו כמובן. אז זהו שלא בטוח, לא אם שואלים את חברי הכנסת שיזמו את התיקון לחוק הגנים הלאומיים, שאושר לאחרונה בקריאה טרומית (PDF).

כשברקע המחאה החברתית והדרישה לחלוקה צודקת של משאבי המדינה, אישרו חברי הכנסת את התיקון, שנועד להסמיך את השר להגנת הסביבה להעביר את ניהולם של האתרים הלאומיים בישראל לידי תאגידים פרטיים, כל זמן שהאחרונים אינם פועלים למטרות רווח.

יוזמי החוק מתהדרים בכך שהוא בא למנוע כביכול את השתלטותם של חברות פרטיות על אתרים לאומיים – בנוסח, נאמר, פארק "סלקום" עין-גדי; אולם המתנגדים לחקיקה מצביעים על-כך שהיא נתפרה למעשה לפי מידותיה של עמותת אלע"ד – ארגון שפועל לייהודה של ירושלים המזרחית ומפעיל בשנים האחרונות את הגן הלאומי "עיר דוד". כעת, טוענים המתנגדים, מבקש החוק להרחיב את התקדים של עיר דוד לאתרים נוספים ברחבי הארץ, כך שארגונים הקרובים מבחינה אידיאולוגית לליבו של השר ומפלגתו, יזכו לנהל את האתרים ולעצב אותם לפי המסרים הפוליטיים שלהם.

כל זה חשוב וראוי לביקורת, אבל לא נדבר כאן על הבעייתיות שבהפיכת הגנים הלאומיים לשדה משחק פוליטי (על כך ועל הקמפיינים נגד החוק אפשר לקרוא בפוסט "לאומיים או לאומניים"). במקום זה, נדבר על הפרטה.

הפגנה נגד הפרטת שירותי מים בפיליפינים. המדינה מתנערת מאחריותה (cc-by-Keith Bacongco)

הפרטה היא לא רק שאלה של מדיניות כלכלית – שוק חופשי או שוק ריכוזי. הפרטה היא גם סוגיה של דמוקרטיה. אנחנו בוחרים את הנציגים שלנו – שליחי הציבור – כדי שינהלו עבורנו את מוסדות המדינה. כשהם מעבירים את האחריות על המוסדות האלה לגופים פרטיים – מונעי רווח או אינטרסים אחרים – הם נפטרים למעשה מהאחריות שהפקדנו בידיהם, מתנערים מתפקידם.

נכון, אפשר לומר שלא כל ההפרטות הן אותו הדבר. יש הפרטות ויש הפרטות. העברת הבעלות בחברות מסוימות עשויה להיות נכונה מבחינה כלכלית (סוציאליסטיים מובהקים יחלקו על כך כמובן, אבל זה לא העניין). היא גם פחות בעייתית מבחינה דמוקרטית. הבעיה מתחילה עם בולמוס ההפרטה, כשהפוליטיקאים נפטרים מהשירותים החברתיים הבסיסיים ביותר שהמדינה – ולא חברה, ארגון או עמותה – חייבת לספק לאזרחיה.

כשמדברים על שירותים חברתיים חושבים בדרך כלל על חינוך, בריאות, שיטור וכיו"ב (ואכן, אפילו חלק מהם עוברים בשנים האחרונות תהליך של הפרטה, כמו היוזמה להקמת בית-כלא פרטי או הפרטתם של חלק משירותי הרווחה). פחות חושבים על פארקים ירוקים, תילי עתיקות או מפלים שוצפים. אלא שגם המקומות האלה הם משאבים כלל-ציבוריים. הם נכסים של היסטוריה ותרבות, של תודעה וזיכרון וגם "סתם" – של הנאה, של ירוק ושל טבע. במובן זה, הפרטת המקומות האלה מצטרפת לנגיסה הנמשכת בחופי ישראל – בכנרת ובים התיכון – שמפקיעה אותם למעשה מידי האזרחים.

כדי שהמקומות האלה לא יוזנחו או ייהרסו; כדי שנקבל בהם שירותים כמו שמירה וניקיון, וגם מידע (פחות או יותר) אמין ומדויק; כדי שהם לא יוכתמו, לא על-ידי הרצון לרווח כלכלי ולא על-ידי אג'נדות ואינטרסים; כדי שהם יישארו אתרים שכל האזרחים/ות יכולים כעקרון ליהנות מהם וללמוד בהם; כדי שכל זה יקרה, מישהו צריך לטפל בהם, והמישהו הזה זו המדינה. אסור לה להתנער מחובתה. כמו שאין בית חולים של הליכוד או משטרה של מפלגת העבודה, לא ייתכן שנכסי ציבור כאלה יעברו לידי גופים פרטיים.

ברור, אין אתר או לוח זיכרון או טקסט, שנקי מאידיאולוגיה ומיחסי-כוחות ובמובן זה – מפוליטיקה. גם גן לאומי שמנוהל על-ידי המדינה משקף עמדות כאלה ולא אחרות. ועדיין, רשויות המדינה, אלה שנבחרות על-ידינו, הן אלה שצריכות לנהל את המשאבים הלאומיים של כולנו. תפקידנו, בהקשר הזה, הוא לעקוב ולראות שהן עושות עבודה טובה.

תמיד ידענו שזה לא כל-כך נעים לראות גן סגור. עכשיו נראה שגם גן פתוח לא נעים לראות, בעיקר כשהגן הזה שייך לכולנו, אבל עובר לידיים פרטיות.

רונן וודלינגר

צילום גן לאומי מצדה: cc-by-laura padgett

להמשך