שטייניץ וחולדאי מציגים: צעקות וחופש ביטוי

הצעקות שקטעו השבוע את נאומו של שר האוצר וסילוקו של ראש עיריית תל-אביב מארוע ברחבת המוזיאון מעלות דילמות בדבר גבולות חופש הביטוי והאחריות של כולנו לאפשר כאן שיח אמיתי

ביום ראשון נכחתי בכנס באוניברסיטת תל-אביב בנושא "מיצוי ההון האנושי של ישראל". דיברו שם, בין השאר, מנואל טרכטנברג (האיש והוועדה) ושר האוצר. הסלקציה הקפדנית בכניסה לא הצליחה למנוע את העובדה שהנאום של שטייניץ נקטע כמה פעמים על-ידי צעקות מן האולם – קריאות שביטאו ביקורת על מדיניות האוצר ודרישה לצדק חברתי. (במחשבה שנייה, כנראה שקצת דרמה, ועוד בפריים-טיים, לא ממש הפריעה למארגני הכנס – בהם חברת סלקום, אבל נעזוב את זה).

חזרה לקריאות: פעמיים היו אלה קבוצות קטנות של סטודנטים שהפריעו לנאום (באופן מוזר, נראה לי שקבוצה אחת כללה רק נשים ואילו השנייה גברים בלבד). פעם אחת היה זה גבר קולני מאחת השורות הראשונות, שנדחף מייד החוצה בידי שומר בגודל של מקרר.

שטייניץ, שלמרות הרקע הפילוסופי שלו הוא רטוריקן חלש למדי, נגרר שלא בחוכמה לדו-קרב של צעקות עם המפגינים. הוא ניסה, כמה צפוי, להלל את הממשלה שבה הוא יושב בתור מצילת המשק ומגינת החלשים. כשזה לא עבד הוא גייס לעזרתו ציטוט ישן של רבין. "חופש הביטוי לא נועד לאפשר את חופש השיסוי", הוא זעק, וזכה לתערובת של קריאות בוז ומחיאות כפיים אוהדות.

לכאורה הוא צודק: המתח בין חופש ביטוי לבין צעקנות קיים תמיד. בהיעדר כללי משחק משותפים, שיח דמוקרטי נופל מאוד בקלות לסוג של אנרכיה. למדו את זה על בשרם שוכני המאהלים ברוטשילד כשהתחילו שם הצעקות. למדו את זה – להבדיל – מהפכני תחריר שרצו (לפחות חלקם) דמוקרטיה וקיבלו בעיקר בלגן. יודעים את אפילו ילדים בגן.

ועדיין, למהר ולשים על המאזניים – ביטוי מצד אחד ושיסוי מצד שני – זו משוואה לא נכונה. כן, גם אם הביטוי השני הוא צעקני ומתריס. בחברה דמוקרטית זה לא: או חופש ביטוי או חופש שיסוי. זה חופש ביטוי, נקודה. מרגע שאנחנו מכירים בזה, אזי על כולנו – אזרחים/ות, א/נשי תקשורת, פוליטיקאים/ות – מוטלת האחריות לכך שהחופש הזה לא יישאר כסיסמא, אלא יתבטא גם ביכולת לנהל שיחה.

אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב. שטייניץ מדבר (cc-by-OECD)

לכן, טוב היה עושה שטייניץ – או מנחת הערב – לו היו נותנים למפגינים לומר את שלהם ואז מאפשרים לשר לענות בענייניות. לבטל את קריאות המוחים בתור "שיסוי" – ואז להוציא אותם בכוח מהאולם – לא מקדם את השיח לשום מקום.

ולא, לא שכחתי את המוחים. אמנם פערי הכוח ברורים: בפני אנשי השלטון יש תמיד מיקרופונים פתוחים (ולפעמים גם עיתון או ערוץ טלוויזיה "ידידותי"), בזמן שלאנשים מן השורה יש לכל היותר שלט וגרון. ובכל זאת, האחריות לקיום שיח אמיתי – כזה שמוחלפות בו דעות ולא רק צעקות – מוטלת כאמור על כולנו, גם על האזרחים ה"קטנים". אגב, אני חושב שלזכות המחאה החברתית ומוביליה ניתן לזקוף לא מעט יוזמה ומקוריות ביצירת מרחבים ותנאים לביטוי שכזה.

במובן הזה, ייתכן וסילוקו של חולדאי, בדיוק ערב קודם לכן, מאירוע "1,000 שולחנות עגולים", היה פספוס. לא רק כי הוא משרת את ראש העיר בניסיון שלו להציג את המוחים כחוליגנים שצריך לפנות מהשדרה, אלא כי אולי הייתה כאן בכל זאת הזדמנות.

בניגוד לשר האוצר, שנהנה בכנס מבמה גבוהה וממערכת הגברה, חולדאי הגיע לרחבת המוזיאון כאחד האדם. ייתכן ונכון יותר היה לאפשר לו לשבת, לדרוש ממנו להקשיב לטענות המפגינים ולתת לו – שאינו מרבה להתראיין בחופשיות – גם להשיב. אולי, רק אולי, היינו שומעים ממנו משהו חדש. אולי המוחים היו זוכים להשמיע לו. אולי השיח הציבורי שלנו היה יוצא נשכר. אגב, רק אחרי הפינויים האגרסיביים והחד-צדדיים של השבועיים האחרונים, בימים האחרון מתנהל סוף-סוף משא ומתן בין הצדדים. דיון, כבר אמרנו?

חופש הביטוי הוא ערך, ערך גדול, אבל הוא גם כלי – כלי שמטרתו ליצור רב-שיח. התפקיד של כולנו הוא לקחת את הכלי הזה ולבנות בעזרתו את התנאים שיאפשרו לשיח להתקיים ולצמוח. החובה שלנו היא להקשיב וגם להשמיע; החובה שלנו היא לדרוש מהשלטון שיאזין לנו ושייתן לנו תשובות וגם אנחנו צריכים לאפשר לו לתת אותן. כך שכולנו נוכל להמשיך את השיחה.

רונן וודלינגר

צילום רון חולדאי נואם: 〄 cc-by-Eli Golosovsky